תן לי סיבה להאמין ש

לא ראיתי את עצמי כאחת מהבנות האלה. שלמדתי לזלזל בהן. 

התלותיות, החלשות, או אלה שרוצות דווקא את הילד הרע. זה שלא רוצה אותן. 

זה שלא מתייחס. 

ואז גיליתי אותו. 

מצאתי את עצמי משליכה את הפלאפון הרחק, בעצבים, 

ומסננת איזה ״די חלאס מי הוא בכלל מעכשיו לא אכפת לי ממנו״. 

מגוחכת שכמותי. 

אחריי כמה שעות נשברת ושולחת לו עוד הודעה. מחכה לתשומת הלב שלו. 

ולו זה לא מזיז. הוא אותו אדיש-לא-ברור.  

ואני.. אני לבד לי. בודדה מעט. מעט הרבה. 

כואבת. מאוד. סופגת מאמא משפטים כמו ״כשתשתחררי ותרזי״ , 

ומאבא משהו בנוסח ״לא התאהבת אף פעם, את לא יודעת איך זה״. 

ומדודה שלי משהו לא ברור של ״עם מי תתחתני?״ (אני מהמרת שהיא חושבת שאני לסבית..) 

אבל אני סופגת. שותקת. כואבת, המון. 

מרגישה שזה חסר לי. חסר לי שיקרה גם לי דברים טובים. 

חסר לי שיהיה שם מישהו גם בשבילי. 

אפילו חסרה לי ההתלבטות הקשה של האפשרות לבחור בין החברים למישהו הזה.