תן לי סיבה להאמין ש

יום חמישי. חנות בגדים גדולה ומוצלחת. 

עומדת בתא המדידות עם חולצה ענקית. שעושה לי הרגשה נחמדה וגם מסתירה את כל מה שמתחת.

יוצאת להראות לאמא , שתחלוק איתי את הרגשת הכיף. 

"זה לא מחמיא"

חוזרת לתא. 

עומדת במרכז, מול המראה הענקית שמוצבת שם. 

לוחשת לעצמי לא לבכות. 

האיפור לא עמיד למים, ובכלל. 

כמה כבר אפשר לבכות באמצע הקניות?

"אל תבכי. לא באמת אכפת לה. את אוהבת. את בסדר. 

את לא עד כדי כך שמנה. די.."

מקרבת למראה. שלא אצטרך לראות את כל כולי.

מביטה לעצמי בעיניים. 

"את בסדר.."

ואז שוב בבית. המבטים האלה של אמא שנעוצים בי ובאוכל ובבגדים. 

ושוב פעם בי. 

אני שמנה אמא, בסדר?

נמאס לי. 

-

לא טוב לי בבית 

ולא טוב לי בבסיס. 

לא באמת טוב.

לא טוב אמיתי, באף אחד מהם. 

אלוהים, די כבר. 

נמאס לי . נמאס לי מכל ה.. די.