תן לי סיבה להאמין ש

שעה וחצי בבית. 

רעבה. לא אכלתי כבר שעות. הולכת למטבח לארגן לי איזה סנדוויץ׳.

ארוחת ערב ..

ואת. את חייבת לזרוק משפט. איזה מילה או שתיים.

כאלה שיגרמו לי לצאת מהמטבח בסערה,

ולהתחיל לבכות כמו אותה ילדה בת 16 שאמא שלה אמרה לה שהיא שמנה. 

רק שאני כבר בת 20 ובוגרת יותר ועצמאית ו.. אחרת. 

ושוב בוכה כי אמא אמרה. הדבר היחיד בעולם הזה שיכול לגרום לי לבכות. 

לכעוס עלייך. ועליי. ועלייך ושוב עליי. ואז הנשימה שלי נעתקת וכואב לי. והדמעות לא מפסיקות. 

ואת באה לחדר שלי. מנסה להבין מה קרה. למה אני לא אוכלת אם אני כל כך רעבה. 

ואני לא מפסיקה לבכות. ואת הולכת. ואני כועסת על עצמי שאני אותה ילדה קטנה בת 16. או 15. 

שונאת את מה שאני רואה במראה ושונאת עצמי. שוב. 

הכנסת אותי לאותו ספין ישן של שנאה עצמית כש.. דווקא השבוע עבדתי קשה כדי שלעולם לא אצטרך להיכנס אליו שוב. 

זה אכזרי מצידך אמא. 

כואב לי החזה אמא. כואב לי לנשום.

נמאס לי לחכות בשביל לחיות. 

נמאס לי שאף אחד לא יכול לאהוב אותי. ואני בכלל לא מבינה למה אנשים נחמדים אליי. 

אלוהים, אמא. הכנסת אותי לספין אינסופי וכואב. 

למה עשית את זה.....

שוב