תן לי סיבה להאמין ש

ישבתי מול הפלאפון, קצת רועדת, עם הודעה כתובה ומוכנה לשליחה. 

הייתי כל כך קרובה לעשות את הצעד, שאלוהים יודע למה הוא לא עושה.

והשתפנתי.

אולי הוא בכלל לא רוצה. אולי הוא סתם מתוסבך. 

אולי זה המזל שלי. 

אבל אני מתנהגת כמו ילדה קטנה. 

קטנה ופחדנית שנשאבת לאיזה סיפור אגדה מלא באבק בפיות.

-

ובנושאים אחרים. 

עדיין רע ולבד. 

עדיין. 

אמא טרחה לציין, בשלוות נפש כרגיל, שהשמלה הזאת הייתה פעם רחבה יותר עליי. 

מוזר אמא. בד"כ את פשוט אומרת שהשמנתי.

קצת נמאס לי. 

לא שזה עניינך, אני יודעת שאני שמנה מידי והוא לא ירצה אותי, אמא. 

לא שזה עניינך אמא, אבל דווקא רזיתי בתקופה האחרונה.

(אבל היי, בשבילך לנצח אשאר שמנה. עד שלא ארעיב את עצמי ומשהו בך יהיה גאה בי שרזיתי. לא? )

לא באמת מעניינת אותי דעתך על המראה שלי. 

אבל זה עדיין קצת כואב, וקצת לא נעים, וקצת מוחץ לי משהו בלב.

קצת קיוויתי שהמכות בלב לא יגיעו מכל כיוון, לפחות לא השבוע, אמא. 

גם ככה משהו שם נמחץ לי לאט לאט. אני לא צריכה אותך כדי לבעוט בי גם. 

עייפתי אמא. 

עייפתי. 

לא חשבתי שיהיה כל כך קל לשבור אותי. 

למרות שבשנה האחרונה אני מגלה שיאים חדשים. נקודות שפל חדשות.

הידד.