תן לי סיבה להאמין ש

עייפות נפשית. אין לי מילים אחרות בשביל לקרוא להרגשה הזאת.

שישי בערב אישה. שישי בערב. איפה נעלם הרצון לצאת, להיות צעירה, לעשות שטויות?

הרצון להשתגע נעלם כבר מזמן, אני מניחה. 

הוחלף מזמן ברצון לא להיות לבד. כנראה ככה זה כשאת לבד תקופה ארוכה... 

-

והוא צץ לו מאי שם . 

זה קצת קשה, אני מניחה. כי אני רוצה יותר.

כי אני צריכה יותר. 

צעד קדימה ושלושה אחורה, וקצת עייפתי מהריקוד המזדרגג. 

לא יכולה לאפשר לעצמי לחיות ככה, לא שוב. 

לא בכלל. 

צריכה יותר, צריכה משהו טוב. אלוהים, למה לי לא מגיע משהו טוב?

שנה, אלוהים. שנה. זה שטותי, לא? כולה ילדה. ילדה טיפשה שקצת קשה לה לבד. 

קצת נמאס לה לבד. 

-

השנאה העצמית גדלה לאחרונה. לא ברור למה.

אולי אני משקרת, כנראה שידוע לי למה. 

אבל מעדיפה לשקר. 

השנאה הזאת היא ישות קטנה ועצמאית. לא קשורה אליי בכלל. 

היא גדלה בתוכי , אבל אין בינינו שום קשר. 

היא ניזונה ממני. בוהה בי כל היום. 

נרדמתי על המזרון ההוא ששכב שם על הרצפה. מול המראה. 

הייתי מוכנה לשבור אותה. להעלים את המראה. 

שכחתי איך אני נראת ככה, בלי איפור. בלי תחפושת, בלי בגדים גדולים ורחבים. 

רק אני ופיג'מה. שוכבת שם על המזרון. מסתובבת עם הגב למראה, 

והמחשבה היחידה שלא עוזבת אותי היא שאפילו אני לא מצליחה להסתכל על עצמי. "מי יסכים להסתכל על דבר כזה? מי ירצה אותך?"

אני לא הייתי רוצה את עצמי . 

אז למה אני מתפלאת? מתפלאת שהוא לא עושה עוד צעד קדימה. ואם כבר מתקדמים, אז על כל צעד קטן רצים מיליון אחורה. 

זה קצת כואב. 

קצת הרבה. 

והשנאה העצמית גדלה. כמו חיידק שגדל בי. היא רעה. היא כואבת..

ולא טוב לי. 

-

תכף אתלבש. אצפה להודעה ממנו שלא תגיע. 

אתאפר יפה, אכסה את עצמי בבגדים גדולים, ושוב אציץ לכיוון הנייד. שום דבר חדש, אני כבר יכולה לנבא. 

אחייך לבבואה שבמראה, אתאמן על החיוך שאצטרך להציג לכולם, 

ואצא להיפגש עם החברים. 

לא אעזוב את הנייד לרגע, פן יסמס. אבל היי, ברור שזה לא יקרה. ואז זה יכאב עוד קצת. 

אעבור בדרך ליד מראה, אזכר למה הוא לא מסמס, ומשהו בי ישבר עוד טיפה.

זה בסדר. הוא בכלל לא חייב לי כלום. 

לא ציפיתי לכלום. 

אני ממש בסדר.

תראו, אני אפילו מחייכת.