תן לי סיבה להאמין ש

בסיס. מילואימניקים באים והולכים. 

אנשים חוזרים מעזה ואחרים רק נוסעים. 

נהיה מן שגרה מגעילה. הרי בסוף הכל נהיה שגרה... 

גם הרגעים הלא טובים בחיים נהיים שגרה לפעמים. 

-

קצת לבד לי. שוב. מין תחושה שבאה והולכת. 

וכשהיא באה יש רצון לכתוב. לפרוק. להרגיש.. 

להרגיש. זה מה שחסר לי בחיים. 

להרגיש. 

לא בטוחה שיש לי עדיין רגשות. או מה זה בגלל. 

איך מפגינים אותם ואיך מרגישים ? 

מרגישה שחסרות לי תחושות. 

צריכה לכאוב רק בשביל להצליח להרגיש. 

צריכה... לא יודעת. 

הרגשת בדידות שפוקדת אותי בשעה שכזאת. 

חם לי נורא, השבועיים האחה מרגישים כמו נצח ורוב החדר כבר בתוק. 

נמאס לי להיראות נורא ולהרגיש נורא ו... 

לא יודעת. 

הרגשה לא טובה פוקדת אותי לאחרונה. אולי זה קשור למחזור שבא לבקר השבוע. 

ואולי.. אולי זאת סתם הרגשת שביזות, מירמור הם קוראים לזה.

אלוהים.. די. 

פשוט.. קצת נמאס לי. גם זה קורה. הרגשת ה״נמאס לי״ התקופתית. 

רוצה פעם אחת להיות ברשימת האנשים שטוב להם. 

רשימת האנשים המאושרים... כבר שכחתי איך זה מרגיש. 

שכחתי מה זה להרגיש. 

שכחתי מה זה.... כשטוב. 

אני צריכה חיבוק. יותר מהכל. חיבוק. 

בלי מילים. כזה שמגיע מבפנים. 

כזה של באמת באמת. 

כזה שהוא חיבוק של הכל. הכל מהכל. 

אולי זה מסוג הדברים שהאנשים שסובבים אותי כאן בצבא לא מכירים. 

ומצד שני גם בבית לא היה אותו מזמן. 

כבר אין שום געגוע כי אני בכלל לא זוכרת למה עליי להתגעגע. 

מידי פעם נתקלת בריחות, במילים.. שמעלים זיכרון עמום של משהו שמרגיש מוכר. 

אבל.. לא. אין לאן להתגעגע. אין למה להתגעגע. 

כי אני בכלל לא זוכרת. לא יודעת לאיזה רגש להתגעגע. לאיזו תחושה. 

ואיך זה באמת כשמישהו מתגעגע אלייך.  

ומחבק. 

כשמישהו מחבק באמת. 

פשוט... 

לשתוק ולחבק אותי 

- 

יהיה טוב חברים. 

לשבת בחדר בבסיס, לכתוב פוסט כושל ולדמוע. 

ואריק אינשטיין באוזניות. מנחם....