תן לי סיבה להאמין ש

לא לקבל טלפון כזה יותר לעולם. 

לא לשמוע לעולם יותר את הקול הבוכה הזה מהצד השני של הטלפון. 

קול מתייפח, לוחש בין דמעה לדמעה שם ו.. נהרג. 

לדמיין שהקול עובד עלייך. ואת השם בכלל לא שמעת נכון. 

זה הרי גם עוד לא פורסם...

אבל הקול כבר מספר שהלווייה מחר. 

לעולם לא.... לא מאחלת.. לאף אחד טלפון כזה מהחברה הכי טובה. 

ואז מה שלא היינו החברים, אני והוא. 

הוא עדיין האקס המיתולוגי של החברה. וכואב לי בשבילה. 

וכואב לי כי זה כואב. 

וכואב כי זה לא הגיוני. ולא נתפס. 

להסתובב ערב שלם בבסיס עם דמעות שמאיימות לפרוץ, 

ומידי פעם יוצאות ברגעים הלא נכונים... 

לעמוד בחדר בבסיס לפני השינה, עם הבנות, וכל אחת בדרכה תגיד מה הם כבר לא. 

אני בעצבים ודמעות, ההיא בעצב חלוש , ויש מי שכבר לא שולטת בדמעות. 

הם כבר לא יקימו משפחה, וההוא כבר לא יתחתן. 

הילד של האחר כבר לא יפגוש את אבא שלו, 

והאשה ההריונית של זה שקראנו עליו כבר לא תחבק את בעלה. 

והוא.. הוא כבר לא יחזור הביתה לקיבוץ. 

דמעות בעיניים ודמעות לפני השינה. 

דמעות ברכבת כשהשם והסיפור שלו כתובים על הרקע השחור בעיתון, 

ודמעות על כל אלה שהכירו אותו יותר טוב ממני. 

על כל אלה שאיבדו חבר. אח. בן.. 

מכבדת ומתפעלת מכוחן, של כל המשפחות האלה.

למה זה הגיוני, תאמרו לי.

למה זה הגיוני שבגיל 20 בשנים שאמורות להיות היפות בחיי,

אני יושבת צמודה לאפליקציית חדשות בפלאפון?

הולכת לשקם כל ערב כי רק שם יש טלוויזיה וחייבים הרי לראות ב20:00 חדשות?

למה זה הגיוני שבגיל 20 אני כואבת שלא אספיק להגיע ללוויה של בן גילי. 

עוד לוויה של בן גילי. 

למה חברים צריכים לעמוד דומעים וחנוקים בלווייה של חברם? 

למה זה הגיוני ? למה זה בסדר? 

״אבל .. זאת מלחמה... ככה זה במלחמה..״ 

תסלחו לי שאני לא מוצאת את ההגיון.

פשוט לא פייר. 

מסיימת את הפוסט עם דמעות חדשות בעיניים, 

עדיין פה ברכבת.