תן לי סיבה להאמין ש

 לנשום את האוויר הצח,

לבהות בזבובים שמסביב, 

בכל הקברים שמקיפים אותי, 

באנשים שלנצח ישארו מחייכים בלב.

בלב של אמא, של אבא, של ילד, 

של אהוב שזוכר. 

ואת רוצה לחבק אבל לא יודעת איך.

ואת רוצה לגשת אבל לא יודעת אם . 

ואת רוצה לפרוץ בבכי אבל זה לא הזמן . 

לא יכולה להזדהות, להבין, להקל.. 

לא הייתי שם . בנקודה הזו בזמן .

לא מאחלת לאף אחד להיות . 

אבא בוכה על בן בוכה על אבא ?

מאבדת את העשתונות.

פשוט יום כזה, שיחזור על עצמו כל שנה. יוןם שלם בשנה שאני לא יודעת אם לחבק או מתי ואם לשאול ואיך.

לא קשור בכלל למה שיקרה לי בעוד כמה ימים, כשאעמוד בבית בהעלמין הצבאי, על מדים, בזמן הצפירה.