בטוחה שמעולם, אבל מעולם לא הרגשתי בודדה כמו בתקופה האחרונה.
בצבא מוקפת אנשים נון-סטופ, ואף אחד מהם זה לא מי שהייתי רוצה להיות מוקפת בו.
(למרות ש.. אל תבינו אותי לא נכון. הם אנשים טובים. מהזן ה"איכותי" כמו שנהוג לומר)
ובבית.... בבית פשוט אין אף אחד.
הם כאן, מרחק של מטרים, או כמה דקות הליכה, אבל הם לא כאן .
אנשי הבית עושים הכל בשביל להוציא אותי מהבדידות, ואהבתי נתונה להם תמיד.. אבל זה לא מספיק.
בכל שנותיי .. היו לי חברים. כאלה שידעתי שאעשה בשבילם הכל, ושהמצב הדדי.
לעזאזל. תחושת הבדידות הזו.....
היא הורגת אותי. שוב ושוב. והיא הנושא של כל המחשבות AKA פוסטים שלי לאחרונה.
הבדידות הרוצחת.
שמניעה אותי מהקיצון לקיצון, מביאה אותי למקומות ותחושות ומצבים חדשים.
אדם חברותי שכמותי, מה נהיה ממני? איך נהייתי מיזנתרופית, שונאת אדם ושונאת עצמי.
היו לי חברים. באמת שהיו. פעם בכלל לא הייתי כזאת. דיכאונית ובודדה. בודדה בעיקר.
עדיין יש לי. פשוט.... כלום כבר לא אותו דבר. איך לעזאזל זה קרה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me