תן לי סיבה להאמין ש

אם יש משהו אחד שניתן לומר עליי,

זה שאני עקבית במרידה ברצון של ההורים שלי ליצור ממני את הבת המושלמת. 

זאת הרזה, החכמה, עם החבר-הג׳נטלמן-השקדן-החכם-הרוסי-ילד-טוב, הרזה, הרזה, רזה. 

בגילי לא חשבתי אני אחזור לאותה נקודת התחלה,

שבה אני צריכה לשמוע מאבא שלי שאולי כדאי לי לעשות קצת פעילות גופנית. 

תודה אבא. בדיוק את זה היה לי חסר לשמוע השבוע. 

שוב. 

ואז הרצאה שכולה מתרכזת בזה שאם הייתי מתאמנת יותר היה לי קל יותר. 

ברמיזה לכך שגם הייתי רזה יותר. 

אתה חושב אבא? באמת אתה חושב? 

אתה חושב שכל פעם שאני עומדת מול המראה אני לא שונאת את עצמי, שונאת את מה שאני רואה, 

שונאת.. את עצמי. שונאת לחפש בגדים בחנויות, שונאת את הקיץ, שונאת את עצמי אחריי ארוחות, 

שונאת את עצמי כשאני מוותרת לעצמי, שונאת אותך ברגעים אלה ממש? 

כי מה שאתה עושה לי זה אנטי מטורף. 

לא שמתם לב בכל השנים האחרונות; כל פעם שדובר על המראה או המשקל שלי ..

פיתחתי אנטי. 

אני רוצה להיות רזה, באמת! אני רוצה להפסיק לשנוא את עצמי! 

אבלי יותר מה אני רוצה לכשות לכם דווקא. ולא מצליחה לצאת מהראש הזה. 

כאילו אני עדיין ילדת טיפש עשרה. 

תודה אבא. גם היום. וגם בגיל שהרבה אחריי כל השנים המגעילות בחיי, הצלחת להחזיר אותי לימים ההם.

שאני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. 

יושבת ממררת בבכי, במקום לשמוח בחלקי. 

תודה אבא. 

אל תחכה לחיבוקים ונשיקות. 

באופן מפתיע זאת לא אמא שלי, שבעקביות מטורפת כל גיל ההתבגרות טרחה להביאהאותי למצב הזה ולפוסטים מסוג זה. 

אלא אבא שלי. 

באיזשהי נקודה ציפיתי שהיא תגן עליי, תרגיע קצת את הרוחות, 

אבל מצחיק מצידי לצפות לכך. הוא פשוט אמר את כל מה שהיא למדה לשתוק.