תן לי סיבה להאמין ש

זה לא המירמור או התסכול האינסופי, אפילו לא הרגשת הלבד והכישלון. משהו אחר תופס אותי.

ספק כל הדברים יחד, ספק משהו חדש, הרגשה שאין לי מספיק מילים לתאר.

וזה נופל עליי מלמעלה, תופס אותי לא מוכנה וללא כלים להתמודד. משאיר אותי ללא כוחות לנשימה.

מוכנה להישבע שמיציתי, גם לי מגיע קצת happy end וקצת פריקה. מאוכזבת שלא צפיתי את ההרגשה הזו מראש, הרי כל דבר טוב מגיע לסופו. ההרגשה הזאת... היא הורגת אותי מבפנים, צעד צעד, ביס בכל פעם. אלכוהול כבר לא יפתור דבר, למען האמת לא פתר מעולם.

הודעות טיפשיות כבר לא עושות לי כלום, ולהתקשר... גם אם לא היו נגמרות לי הדקות בחשבון של החודש שבוע לפני סופו... אין למי. 

הסינגור הזה מגיע נורא לא במקום. מגלה שוב שלא יודעת לתפקד במצבי לחץ ופאניקה. משתתקת ומתחילה לבכות, ממש כמו ילדה קטנה.

צריכה את הסדר, האירגון... צריכה את המרחב הפרטי שלי. שמצד אחד איש לא יכנס אליו, מצד שני שמישהו יפלוש אליו באלגנטיות.

כל כך באלגנטיות שבכלל לא יהיה לי אכפת שהוא פה, ואולי.. אולי אפילו אהנה מנוכחותו.

60 more calls to go.