תן לי סיבה להאמין ש

אני מקווה שאתה זוכר את הפרש הגילאים יקירי. אני מקווה שאתה זוכר שאתה שם ואני פה, ואנחנו במקומות כל כך שונים בחיים.

מטאפורית, יקירי, המרחק הפיזי לא קריטי לאף אחד מאיתנו.

אני מקווה שאתה לא רציני יקירי, גם אם במקום כלשהו הדאגה נוגעת לליבי, והיא חסרה לי מאוד. נוכחות דאגה מאדם שאינו אני בחיי.

זמן רב מידי לא חשתי את הדאגה העוטפת הזו, המחבקת, האמיתית. המילים הנעימות, נוגעות לא נוגעות לי בלב, נכנסות לנשמה.

אבל איתך, יקירי, אני מעדיפה שלא. מעדיפה שלא יהיו קיימות, שתשאיר אותן לעצמך. המילים הרכות הללו, המלטפות.. אין לי מה להשיב עליהן.

זה היה כך תמיד ויהיה כך גם איתך. רק שכשאני שומעת אותן יוצאת מפיך... משהו אחר קורה. דאגה ממלאת אותי. דאגה לכך ששכחת את מה שמפריד בינינו.

את השנים הרבות מידי ביני ובינך.