תן לי סיבה להאמין ש

לאחרונה המספר 26 רודף אותי. אם לומר את האמת, כשבהיתי בשתי הספרות האלה על המסך, לא הספקתי למצמץ. חייכתי חיוך קטן, ולחצתי על האיקס האדום מימין. השתעשעתי במקצת, אבל כמו שה26 האחר בחיי נוהג לומר, אני זורקת זין. אבל אותו 26 אחר - כן, זה שנוהג לומר שאני זורקת זין, אבל בחורה חכמה עם ראש לא מנוצל - אותו אחד שאני לא יודעת אם הדבר שמפריד בינינו זה המרחק הפיזי.. או שבכלל מדובר בפחד שמה שיש בינינו זה לא רק.. ספק רגשות אפלטוניים ספק אהבת אחים... כן, הוא ה26 המשמעותי בחיי. לאחרונה הוא חזר לתוכם וצץ שוב ושוב, מעלה לי חיוכים, סיבות לצחוק ורצון עז לחיבוק. ממנו. 

למען האמת השעתיים שביליתי בשיחת הטלפון איתו הרגישו לי כמו דקות. עד שהעייפות התחילה להשתלט עליי הספקנו לדבר על כל פירור בעולם. אני מוכנה להישבע שיכלתי לדבר איתו על עוד מליון נושאים, שבכלל לא קשורים לכלום. גולת הכותרת של אותה השיחה הייתה נושא האקס. הבחור השתעשע מעט כשאמרתי את אשר מציק לי כמו טון של אבנים קטנות על הלב, ובעצם.. פשוט לא היה למי לספר.

"צריך לצאת עם מישהו שהוא לפחות או איש שיחה או נראה טוב.

והאקס.. הוא לא נראה וואו וגם לא איש שיחה, מה עשינו לעזאזל? אה.. בעצם.."

 מחשבות אחרות צצות. חברה שולחת הודעה באמצע ליל שישי, בזמן שאני כבר מזמן בעולם החלומות, מתכרבלת בשמיכה הצהובה מהילדות שלי, ונהנת מכל רגע. הנוסח היה פשוט וקולע "מצאתי לך שידוך". כשקראתי את ההודעה בבוקר אי אפשר להגיד שלא עברה בי צמרמורת של אושר, כזאת שבאה מלמטה ומטפסת במעלה הגב, במעלה עמוד השדרה, עד שהיא מגיעה לחיבור הראש עם הגוף ונעלמת. הרגשתי טיפה מוחמאת שהיא חשבה עליי, יותר משהרגשתי מאושרת מ"השידוך" המדובר. 

הרגשה שצימררה לי את הגוף, היא זאת שחלפה תוך שניות, ואת מקומה תפסה המחשבה שרודפת אותי כבר חודשים, "למה שמישהו ירצה אותי?"