תן לי סיבה להאמין ש

לרגע קט, אבל לרגע קט בלבד, אני מרגישה איך הדמעות עולות לי במעלה הגרון. מאיימות לפרוץ. אני נהנת מתשומת הלב ממנו, מהפלירטוט השקט שמזמן כבר לא שקט. השיחה שנעה מהתגרות ועקיצות למחמאות קטנות ופלרטנניות ממש.

אני נהנת, אני מחייכת, אני מעבירה את הזמן... ונזכרת שזה האקס בצד השני.

אותו אחד שבעשרת החודשים האחרונים האכלתי את עצמי במגרעות שלו. במינוסים ובאידיוטיזם שלו. באמירות של "מה חשבתי לעצמי" ו"מה בכלל עשיתי איתו?".. ובשום שלב לא עוצרת את עצמי מלענות לו. מלפרטט. מלחייך לעצמי ולשכוח שהוא האקס.

מיום ליום השיחות נהיות ארוכות יותר ויותר, ואני תוהה לעצמי יותר יותר, מה לעזאזל אני עושה. 

בדרך לא דרך נקבע שניפגש בסוף השבוע. אבל עכשיו, כשהוא סוף סוף בבית... לא טורח להשמיע קול. או ציוץ. או את הצליל המעצבן ההוא של האייפון שאומר שקיבלתי הודעה. 

נחמד לדעת שאני זו שמשעשעת אותך כשאתה בבסיס, אבל זו ממש לא מטרתי בחיים.

מגיע לי משהו יותר טוב. מגיע לי מישהו יותר טוב.

כל הפלירטוטים האלה גרמו לי להרגיש תלויה בך, בהודעות שלך. שוב חלשה בכל הנוגע אליך. שוב.

ונמאס לי. רוצה להתקדם , רוצה מישהו חדש, רוצה את ההתגברות שמגיעה לי.

כי זה מגיע לי.

אז בבקשה תפסיק להתעלל בי. לשחק בי. לחפש בי ריבאונד או שעשוע או שטות כלשהי.

אני יותר טובה מזה.