תן לי סיבה להאמין ש

את מקבלת אסמס שלא יועד לך מאדם שבכלל לא היית אמור להיות איתו בקשר. הטיימינג של האסמס ממש מיוחד, בדיוק ביום שבו שכנעת את החברות שלך שבכלל לא יהיה ביניכם שום דבר שוב. בדיוק ביום בו לא הפסקתם להתכתב, לשלוח אחד לשני הודעות. בדיוק ביום בו התחלת להוריד את המגננות, ולשתף אותו במה שעובר עלייך, הפסקת לשחק את הכלבה ולחשוב על החברה שלו. לחשוב על זה שבכלל יש לו אחת, ואת פה לשעשע אותו. ואת פה לבד. בדיוק ביום בו הוא זורק לך הערות קטנות, פלירטוט קטן. כל כך קטן שאם להרגע תסיטי את המבט, בכלל לא תשימי לב אליהן. דווקא ביום בו את מחכה דרוכה לכל הודעה ממנו, ויודעת שזה לא אמור להיות ככה. אבל מצד שני זה בכלל לא מפריע לך. ביום בו את תוהה אם הוא מנצל את זה שאת שתויה ומרשה לעצמו לשלוח לך הודעות שכאלו, או שמא גם הוא שכח שבכלל יש לו חברה. ביום בו את תוהה אם אולי משהו לא בסדר עם חברה שלו, חולמת לרגע קט על השניה בה הם נפרדים והוא מתחנן לחזור אלייך, ומה בעצם תעשי אז.

האקס שלך בטעות שולח לך הודעה שהייתה אמורה להגיע לחברה שלו. אותו אקס שאת בקשר איתו ובכלל לא בטוחה אם התגברת עליו. אותו אקס שיש לו חברה כבר עשרה חודשים. כל אותם עשרה שאתם פרודים ואת לבד.

קצת צובט לך בלב, אבל הסטירה מורגשת היטב. אותה סטירה שאומרת לך להתעורר. לשכוח ממנו..

לשכוח ממה שמוכר ובטוח ו.. הוא. 

השאלה אם תקשיבי לה, או תחזרי להיות חלשה.

עריכה.

יום אחריי זה כשהמשכת להיות חלשה ולענות להודעות שלו,

גילית שהוא וההיא בכלל נפרדו די מזמן.

עם חיוך קטן וממזרי על הפנים, את תוהה למי ההודעה ההיא יועדה, ומה לעזאזל הוא רוצה מחייך.