תן לי סיבה להאמין ש

אז הוא הגיע עד לכאן, ויצאנו לטייל באזור. דקות נראו כמו שעות, אבל השיחה נתקעה פחות משחשבתי.

הפגישה, הלא ארוכה בכלל דרך אגב, הסתיימה בנשיקה.

נשיקה כזאת... כזאת ששכחתי איך מרגישה.

הנשיקה הזאת גררה חיבוק גדול ומבוכה שנמשכה חצי דקה, ואחריה כלום.

דיבורים על הדרך הביתה ועל הנסיעה שמחכה לו.

וכלום. באמת שכלום.

הייתי מצפה מעצמי להשתגע יותר, להתלהב, ולצפות להודעה ממנו (שדרך אגב, לא הגיעה).

או שנהייתי לסבית, או שהבעיה בו, או שהבעיה בי.

עם כל חיבתי לבנות, לסבית אני לא, למרות האקסיות ברזומה.

אני לא חושבת שהבעיה היא בו. אז כל מה שנותר לחשוב הוא שמשהו בי נדפק.

כל כך הנמכתי ציפיות לקראת הפגישה איתו, שאני כבר לא מצפה ממנו לשום דבר.

אפילו לא לשמור איתי על אותו קשר נחמד שניהלנו בזמן האחרון. שיחות לתוך הלילה, ופלירטוטים קטנים.

קטנים כל כך שלפעמים אפשר היה לפספס.

שלא נדבר על "מצפה ממנו לקחת את הקשר שלנו הלאה". אני חושבת שאני אפילו לא רוצה בזה.

בפעם הראשונה בחיי. לא איתו לפחות..

תמיד הייתי נכה רגשית, אבל אחרי הקשר האחרון שלי, לפני שמונה חודשים, משהו כנראה נהרס בי. 

מילא המחסור שלי ביכולת להביע רגשות במילים, (למרות שאני מצטיינת במילים)

איבדתי את היכולת לבטוח באנשים. לסמוך עליהם. 

וכמו שזה נראה עכשיו, כנראה שגם את היכולת להרגיש.

ואלוהים, המחשבה על זה כואבת לי.. כי אני רוצה שוב להרגיש.

קברתי את עצמי בין יותר מידי חומות...