אִבֵּי הַנָּחַל

לא יודע מה תקף אותי.

השבוע הזה התנהל מוזר.

לילה שלם לא הצלחתי להרדם כמו שצריך.

מחשבות שמתרוצצות בראש. על שטויות! שטויות. לא הייתה שום מחשבה רצינית.

התעוררתי ב6:00 (לפנות בוקר) אני אף פעם לא קם בשעות האלה אם אין לי עבודה.

הכנתי קפה, לקפה היה טעם של כלום. גם הפרוסת עוגה שלקחתי היה טעם תפל.

התפללתי שחרית. המילים התבלבלו לי עד כדי עצבנות לא מובנת של למה זה קורה.

שתיתי כמה כוסות מים להתאפס.

הסתובבתי בבית חסר שקט. אני חושב שזו ההגדרה המיטבית לתחושה.

ישבתי על הספה והטלווזיה זורקת לי גלי אור וקול שרק גורמים לי להפרעה בראש.

אז כיביתי.

עברתי למיטה ב9:00 בבוקר כאלו הרגשתי שאני חוזר אחרי יום עבודה מתיש.

מעולם לא הרגשתי ככה גמור. נרדמתי עד 13:00, צלצול של הפון העיר אותי, "מספר חסוי". עניתי.

שמתי על רמקול ולא דיברתי.הקול של נפתלי בנט נו. עוד תעמולת בחירות.

אמרתי לעצמי הצבעתי לך פעם קודמת. הפעם לא. וניתקתי.

שאר היום עבר הנסיון לקרוא משהו. לבין התגלגלות מהספה למיטה. אנשים לא יכולתי בכלל לשמוע!

חשק לאכול לא היה לי. היו לי מחשבות על המוות וכמה הוא לא כזה נורא. ואם הוא יבוא - שיקח אותי עכשיו.

ככה עד הערב.

הלכתי לישון מוקדם.

ב20:00 בלי מחשבות בלי כלום. פשוט.

יום למחרת לא קמתי עם אותה הרגשה. ההפך.

כרגיל אופטימי מתמיד. עד עכשיו אני לא מבין מה זה היה! דיכאון?

מעולם לא הרגשתי ככה.

לא שיתפתי אף אחד (חוץ מכאן, עכשיו*)