יושבת בתחנת הרכבת של בנימינה, יש עוד שעה עד שהטיולית תגיעה לקחת אותי לבסיס, אם לא שעה וחצי.

את הקפה, במחיר מופרז של 12ש"ח יש לציין, סיימתי מזמן, ואת הספר עוד יותר ממזמן, שעתיים קודם לכן ליתר דיוק.

אפשר להגיד שאחרי הטיול שלי לרופאת הנשים בחדרה אני דיי עייפה, במיוחד כי חיכיתי שם שלוש שעות עד שאוכל לזכות בפישפוש המיוחל באבריי האנטימיים, מה שכן, זאת היתה החוויה הכי סקסית שהיתה לי השבוע.

וגם הנקניקיה שקניתי במרכזית לא תרמה במיוחד למצב הבריאותי שלי.

בקיצור, אני יושבת פה ומחכה, עם כאב בטן קל ושעמום כבד.

ועם שיעמום כבד מגיעות גם מחשבות מוזרות, אבל היי, לפחות חזר לי החשק לכתוב!

-ודווקא עכשיו אנשים עוברים פה ומדברים בקולניות וקוטעים לי את חוט המחשבה המוזרה!-

אתם יודעים מה חשבתי בזמן שישבתי לי במרפאה, בזמן שקינחתי בנאמנות את האף כל שלוש שניות?

להודיע להורים שאת בהריון זאת אולי ההודעה הכי גדולה שיש,

ז"א תלוי באיזו משפחה גדלת. אם נתעלם מהפרט השולי שאת הולכת להיות אמא והם הולכים להיות סבא וסבתא,

זאת בעצם ההוכחה החד משמעית שהילדה שלהם עשתה סקס!

מטריד עד כמה הם שמחים לדעת את זה!

סתם, אני יודעת שהם לא חושבים על זה. האומנם?

ולא אני לא בהריון.

חשבתי גם שבכל מקום שיש בו קבוצת נשים יהיה גם כנראה תור. לא משנה למה.

אם יש נשים יהיה גם תור למשהו.

לדוגמא; אם היו סביבי עוד כמה נשים כנראה שהיה נוצר תור לכסא שאני יושבת עליו.

מתחיל להיגמר לי הדף וכואבת לי היד

נגמר הדף.

מחשבה נוספת!

שמתי לב לתופעה

ככל שהגיל מתקדם כך מכנסי הספורט של הנשים אורך ושל הגברים מתקצר. מחזות מרנינים.

טוב להיות בבית

פוש

מרגיז אותי שאני לא נמצאת פה מספיק, וגם כשאני נמצאת אין לי כוח לכתוב ואני רק בוהה בתיבה הלבנה הזאת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אני משרתת בסוף בבא"ח גולני, לא ממש קרוב לבית ועם כל הפגמים בתחבורה הציבורית אני מגיעה הביתה אחרי שעתיים וחצי, אם לא שלוש, כשבעקרון אני אמורה להגיע תוך שעה וחצי.

נחמד שם, התנאים טובים והאנשים נחמדים

אבל עדיין לא ממש מצאתי את עצמי, אולי כי אני לא מעשנת או כי אני צהובה כזאת, או לא יודעת מה

אבל אני אסתדר, אני תמיד מסתדרת

בסוף הם ישלימו עם זה שאני אוהבת לקרוא ולא יודעת לשחק שש בש.

עד שיבוא היום ויהיה לי פלאפון נורמלי לא יהיו לי גם תמונות)':

פוש

שעוד לא קלטה שהיא חיילת.