הרבה דברים עברו על כוחותינו השבוע

בכל "אירוע" דמיינתי לעצמי, כמו בלוגרית נאמנה, אייך יראה הפוסט עליו, אך כמו שכבר ציינתי קרו יותר מידי דברים!

אז כבר ביום ראשון, ללא כל הזהרה יצאתי לניווטים עד שתייםוחצי בלילה, ישנתי בשק"ש על הברזנט של ההאמר(עשרים דק' לכל היותר)

בהקשר לזה יום אחרי זה גיליתי שאני יוצאת שוב לניווטים, ושבעצם אני הולכת לעבוד עם אותה פלוגה במשך כל השבוע, שזה ממש נחמד שלא עידכנו אותי(כרגיל).

היה נחמד, חזרתי כמעט כל לילה אחרי שכל הבנות כבר ישנו ולא נאלצתי להתמודד עם חוסר היכולת שלהן להכיר בצורך שלי בשעות שינה בריאות.

חוץ מלילה אחד שהוביל לבוקר נוראי שהתפוצץ בצעקות עם אחת הבנות מהחדר שלי; בחורה נוראית ומשוגעת עם חשדות לקלפטומניה.

אנחנו במצב של נימוס נפיץ כרגע.

בנושא מצחיק יותר, הסמל שלי חשב שאני מקללת אותו כשאמרתי שהוא שרמנטי. שיהיה בריא.

בנושא פחות מצחיק, היתי נחמדה לחייל חדש, בודד שמדבר בעיקר אנגלית, לגמריי לא פלרטטנית, והוא התחיל איתי בבום וגרם לי להרגיש נורא לא בנוח ועכשיו אני כועסת.

והלכתי למכון כושר.

קינחתי את השבוע בעוצר. אבל עוצר סלקטיבי, רוב הבסיס יצא. אני לא.

אבל מה שהכי שבר אותי, כנראה, היה שאתמול נאלצתי להשתתף בהלוויה של ילדה בגילי.

חיילת שלא הכרתי, מבסיס שכן התאבדה וממה שהבנתי הבסיס שלי "בכוננות לוויות" או משהו כזה..

למזלי אין לי התר ל"אביר"(לא בצורה פורמלית לפחות) ושימשתי רק כמפקדת נסיעה.

וכל הנסיעה בהיתי בארון הקטן הזה, עטוף בדגל ומעוטר בזרים של פרחים ורודים, ופתאום הבנתי ששוכבת שם ילדה בדיוק כמוני.

חזרתי לבסיס לקראת אחד עשרה בלילה ואחרי מעט מאוד שעות שינה אני בבית, חולה מרוב תשישות.