תאריכים, כל החיים שלי מורכבים מתאריכים טראומטיים.
היום לפני שבע שנים, התמוטט עולמי.
ההכרה בכך שאני אשה מוכה, היתה קשה ומאכזבת.
איך יתכן, איך יכול להיות שבחרתי כל כך גרוע?
כיצד יתכן שדווקא אני, שחזרתי את חייה של אמי?
את היום הזה אני לא יכולה למחוק מהזכרון, הוא מלווה אותי גם היום, ומזכיר לי היכן איני רוצה להיות.
התלונה במשטרה, ומה שבא אחריה, הפחד ממה שיקרה כשהוא יחזור מתחנת המשטרה, כל אלו ליוו אותי באותו היום.
איך דברים יתגלגלו אחר כך, זה כבר עניין אחר.
בשעתו, לא ידעתי על חוק אלימות במשפחה, והשלכותיו, תלונה כזו לא ניתן לבטלה.
חוק חשוב, חוק שמגן על נשים בראש ובראשונה.
וכן, על כל בן משפחה שמאויים על ידי בן משפחה אחר.
מצד שני, יש לא מעט נשים שנמנעות להתלונן מפאת החוק הזה.
אותו חוק שהופך את התלונה, מתלונתה של סתם אשה, ל"מדינה נגד... " ללא חרטות, ללא מחיקות, וללא יכולת לביטול התלונה.
את ההשלכות של אותה תלונה לא ידעתי ולא הבנתי.
וטוב שכך, כי סביר להניח כי באם הייתי מבינה, לא הייתי מתלוננת.
בהסתכלות לאחור, ברור כשמש שזה גם היום בו ניצלו חיי.
אם לא כן, סביר להניח שהיינו ממשיכים לרקוד את ריקוד "האלימות - ירח דבש".
מחול השדים שהתחולל בביתנו באותו ערב שבת, לא עורר עניין אצל שכנינו בבניין.
ואף לא גרם לאף אחד לחשוב להרים טלפון למשטרה.
מה שמפתיע בפני עצמו.
כיון שהיו שלושה ילדים קטנטנים בתוך התמונה הנוראית הזו.
מחול השדים הסתיים כשילדי הצעיר היה תינוק באותה עת, שכן בידי כאשר בעלי סחב אותי בשערות בכל הבית.
העמיד אותי במרכז הסלון ושאל אותי, אם בא לי לעוף מהחלון... 5 קומות למטה.
שאלה שלא נשאלה פעם אחת, כי אם 5 פעמים, בשטנה, בשנאה ובכעס בלתי נשלט.
כל זאת כאשר הוא עדיין מושך בשערי,וילדי אחוז בין ידי.
אני כותבת את הדברים, ולבי נחמץ, על התינוק המתוק הזה, שהיה עד לכזו סצנה שכאילו לקוחה מסרט אימה.
לקח יומיים עד אשר הגשתי תלונה, וזאת רק לאחר שאחת מאחיותי התערבה והובילה לכך.
כאשר היא שמעה את התלונה, ומה הוא עולל לי באותו ערב שבת, היא ישבה בצד ומיררה בבכי.
היא לא יכלה לשאת את מה שעברתי, ולדעת שזה מה שהוא עשה לי. האיש שלי, שהיא כל כך מחבבת ואוהבת.
כדי שלא יתקוף אותי שוב, אחי בא להיות עמי, עד שהוא ישוב מתחנת המשטרה.
אך הוא לא שב, עצרו אותו, ואותי הוא דאג שיזמינו לחקירה באזהרה, באמצע הלילה וזאת על אף שהוא הודה בכל המיוחס לו.
מאז התלונה, נלקח, ויצא מחיינו ל 11 חודשים ארוכים כל זאת בחסות המדינה.
פסק הדין - לילה במעצר, חודש מעצר בית, 10 חודשי הרחקה, 4 חודשי עבודות שירות ו4 שנים על תנאי כל זאת בכפוף לרישום פלילי לכל ימי חייו.
כיון שבמהלך התקופה בה הוא שהה מחוץ לבית, נגשתי לקבל טיפול פרטני, הבנתי כי גם לי יש חלק בהסלמה של האלימות.
וכי איפה שהוא במהלך הדרך, הפכתי מקורבן למאפשרת - מיד אסביר.
מהיום בו אישה מבינה כי היא נתונה לאיזו שהיא אלימות, ואיננה עושה דבר על מנת לעצור אותה, היא הופכת מקורבן למאפשרת.
אצל כל אחת מאיתנו, ההכרה בכך שאנו נתונות לאלימות, היא שונה.
כיוון, שאצל כל אחת ואחת מאיתנו הקווים האדומים שונים, מפאת בית הגידול ממנו באנו - משפחת המוצא.
בשבילי יום האהבה, מסמן יום של שבירת מעגל האלימות.
על אף שבפועל לקח לי למעלה מ6 שנים לעזוב אותו.
בכל התקופה הזו, טיפלתי בעצמי, למדתי היכן עומדים הקווים האדומים החדשים שלי.
וככל שהקווים הללו הפכו שונים לחלוטין, מאלו שהגעתי אתם מהבית, סרבתי לקבל אלימות מילולית, השפלות ואיומים.
ובזכות כך, היום אני נמצאת במקום בו אני נמצאת, מקום של שיקום.
איני מתקשרת עמו, וכאשר הוא נוהג לאיים או כשהוא נוהג באלימות מילולית בהודעותיו, אלו הודעות שאיני עונה עליהן.
כשרק עברתי דירה עם ילדי, עדיין חשתי מאויימת, אך נזכרתי בחוק שעומד לצדי, וכך ניטרלתי את הפחד והאיום.
במשך הזמן שלחתי לו הודעות, כי רק הודעות מכבדות יקבלו מענה, וכי כל הודעה בעלת אופי אחר לא תענה כלל וכלל.
חסמתי אותו לשיחות נכנסות, חסמתי אותו מהווטסאפ שלי, השארתי לו את המייל ואת ההודעות הכתובות כצינור תקשורת.
אז על אף שזה אמור להיות עבורי יום משמח, עבורי זה יום עצוב.
יום בו הזכרונות מאותו מחול שדים קמים ועולים, ומרימים את ראשם.
זכרונות שגם אם אני מאד רוצה איני יכולה לשכוח.
עם זאת, אין מאושרת ממני על כך שזכיתי!!
זכיתי לשבור את המעגל, זכיתי לבנות את חיי מחדש, זכיתי ביכולת ללמוד על עצמי דברים חדשים.
הזכייה הגדולה ביותר, ילדיי המדהימים, אשר מבינים ויודעים כי אמם תעשה הכל על מנת להגן עליהם מפני כל דבר.
אז כל אחד, והט"ו באב שלו...
מודה כל יום על האומץ שלי, על היכולת שלי להתמודד עם בעיות גדולות מהחיים, ולהרים את ראשי בגאון ולהוות 
השראה לנשים אחרות. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
