התוהה

היום יום הולדת לאמא, שאם היתה פה היתה בת 86

לא זו איננה טעות, אמי ילדה אותי בגיל מבוגר ביותר. 

מסתכלת על חיי לאחור, והחוסר כל כך גדול. 

אמי הלכה מבלי שוב, לפני 28 שנים, בהיותי נערה צעירה. 

הנטישה היתה קשה, היתה לא היתה רק שלה, אלא של כל המשפחה. 

כל אחד ואחת, התבצרו בתוך צערו/ה, ואני הצעירה מבין כולם נותרתי לבד. 

איני יודעת, מה התחולל בתוך נפשה הפצועה, אך היום יודעת שלא היה לה קל כלל וכלל. 

כשאתם שואלים את עצמכם, האם אני באמת אופטימית אז להלן התשובה כן!! 

למדתי עם השנים, כי ללא האופטימיות שלי, מזמן הייתי חדלה מלהתקיים, כי רק התקווה השאירה אותי שפויה.

תמיד קיוויתי, שיום אחד היא תבוא, שיום אחד היא תצוץ, שתופיע שוב ותגיד כי התגעגעה. 

לצערי הרב זה לא קרה, וכאילו כדי לגרום לה לשוב, שחזרתי את חייה עם אבי באופן די ברור. 

אך להבדיל מאמי, כשהבנתי את גודל הצרה, אני מצאתי את העוז, הכח הנפשי והפיזי לקום ולעזוב, כי רציתי עבורי ועבור ילדיי רק טוב. 

בכל שנה, סביב היום בו הלכה, וסביב יום הולדתה, אני עצובה ולא מבינה מדוע. 

ואז התאריך בלוח השנה, מזכיר לי כי היום זה היום, ועכשיו זה הזמן. 

עצובה עד בלי די, כואבת את לכתה לבלי שוב.

מבינה כי עשתה עבור עצמה מה שיכלה, אך בדרך פגעה ללא כל כוונה. 

שברה את לבי ואת נפשי, ורק אחרי שנים הבנתי את הנזק הפנימי הרב שלכתה הותירה בלבי ובנשמתי. 

מקווה בשבילה, כי מצאה שקט ושלווה, וכי חייה טובים יותר ומאירים יותר מאז הלכה. 

רוצה שתדע, שאני חזקה, שורדת אמיתית, לא פוחדת מדבר והכל בזכותה. 

היא לימדה אותי הכל, היא נתנה לי את הכוחות. 

היא זו שהיתה שם בימים הטובים יותר, והטובים פחות. 

והיתה המצפן הפנימי שלי , בהמון החלטות קשות. 

אמא תודה על כל מה שנתת, על כך שלימדת, שנתת לי מנדט. 

על כך שידעת שאשרוד, ואגדל, וידעת שאני הקטנה אהיה משהו מיוחד. 

אני מודה לך על הכל, מתגעגעת ומקווה, שיום אחד עוד תשובי. 

תדעי שהכעס שכח, ואני אותך לעולם לא אשכח. 

אוהבת בתך הקטנה. 

מי מאיתנו לא נופל לסיפורים שהוא מספר לעצמו, על עצמו על הסביבה. 

איזה סיפורים יפים, אנו רוקמים לעצמנו לפני השינה. 

אך הסיפורים שאנו מספרים לפני השינה, כל כך יפים, רומנטיים, בכל צבעי הקשת הם ואנו חפצים להשאיר בקרבנו משהו שבעצם אין בו דבר. מלבד פחד שמנהל אותנו

רק לא להתמודד מול המציאותת העגומה, רק לא לעמוד מול הפחד הגדול הזה שמנהל אותנו.... 

הרי מה יצא לנו מזה שאנו נעמוד פנים מול פנים עם הפחדים, השוכנים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. 

אנחנו חלילה עוד עלולים להתרסק. 

כמה סיפורים שאני סיפרתי לעצמי, וואוו, זה פשוט לא אמיתי! 

סיפרתי לעצמי שאני אוהבת, כאשר לא אהבתי, סיפרתי שאני מתגעגעת, כאשר לא ממש התגעגעתי. 

כמהתי למשהו שמעולם לא היה, אך בתודעה שלי הייתי חייבת לגרום לו לחיות ולהיות שם, ולו רק על מנת שאוכל להמשיך בחיי. 

לא סתם יום אחד עזבתי בעל, בית ומשפחה (המשפחה שלו) חייתי חיים נוראיים עם בן זוגי לשעבר. 

חיים שהיו חייבים להגיע אל קיצם, במהלך השנים בהן חלקנו זוגיות שמבחוץ היתה נראית מופלאה - לא פחות.

בפנים הכל היה חורבן אחד גדול, כמה שסיפרתי לעצמי שאני רוצה להיות שם, ושאני אוהבת ועל כן אני נשארת . 

בסוף נאלצתי להתמודד מול האמת העגומה, אין לי מה לחפש שם. 

וכך נפלה ההחלטה, כשניטרלתי את הפחד , והפסקתי לתת לו לשלוט לי בחיים. 

בעבר, כאשר הייתי חושבת על להיות לבד עם ילדיי, הייתי מפחדת פחד מוות מההשלכות הכלכליות, המשפחתיות וכו'. 

אך כאשר הגעתי לדרך ללא מוצא, מצאתי כי הכי קל זה לפחד, ובסופו של יום, כי הפחד הרבה יותר גדול מהתמודדות מול המציאות. 

וכשסוף סוף אזרתי אומץ, ארזתי את ילדיי ועזבתי, בית ומשפחה, פרקתי חבילה, הרגשתי פתאום חופשיה. 

כאילו יצאתי מתוך כלא, הכלא שאני יצרתי במו ידיי, שחררתי את נפשי המיוסרת לחופשי. 

פתאום אני רואה את העולם בצורה אחרת, פתאום פחות בקורתית כלפי עצמי. 

וגם ילדיי נרגעו, והמריבות ביניהם פחתו. 

על אף היותי מונוגמית סדרתית, נמצאת היום במקום בו טוב לי באמת. 

ואולי רק בגלל זה, איני כל כך ממהרת למצוא לי זוגיות חדשה. 

כנראה, שהאביר שלי יצטרך להמתין עוד זמן מה, עד אשר אני אגיע למקום בו אוכל להכניס אביר אמיתי לתוך חיי.