התוהה

אז על אף שהוא ברח מהר נתתי לו צ'אנס ... 

כי מהיותי מי שאני, קשה לי להוריד את ה "נעליים בזמן".

תמיד חושבת שאפשר לעשות יותר, בסך הכל היתה תקשורת פתוחה, והיתה מערכת רגשית. 

הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם, והתאהבות אחת שלי כמו בת 16.

היום זה הסתיים סופית, אחרי עליות ומורדות. 

על אף שאחרי כל פעם שהיינו נפרדים, הייתי חשה כאילו זו הפעם האחרונה בה אני רואה אותו. 

פתחתי את לבי לחלוטין, ואפשרתי לו לראות את כל מה שבתוכי. 

הייתי גלויה, ואמיתית ואם תשאלו גם מילאתי אחר כל "רשימת המכולת שלו".... 

אך לעתים צריך להזהר בבקשות שלנו, כי אחרי שקיבל את כל מה שייחל לו החליט שזה לא מתאים לו. 

אז שוב בוכה, ושוב כואבת ויודעת שלמצוא אהבה זה לא ממש פשוט. 

הזוי שגם אחרי גיל 40 אפשר להרגיש כמו ילדים צעירים, ולחוש את אותן האכזבות ואותם כאבי הלב.

ברור לי כשמש שנישקתי את הצפרדע הלא נכון, על אף שלא כך חשתי וחשבתי. 

יושבת שבורה, עצובה, כואבת ועל אף כל זאת מאושרת. מאושרת מכך שיש לי יכולת להרגיש, להפתח, לבטוח, ואפילו להאמין במישהו אחר. 

שגם אחרי 20 שנים אפשר להתאהב, ואפשר לפתוח את הלב והנפש על כל המשתמע מכך. 

אז כן, עצוב לי, וכן אני מאוכזבת, ולא רואה את עצמי פותחת שוב את לבי בזמן הקרוב. 

ובטח ובטח לא בא לי לחזור אל עולם הדייטים האינטרנטיים. 

והכי לא בא לי שישבר לי שוב הלב. 

הרכבת הרים הזו שרכבתי עליה בחודשים האחרונים היתה קשה, נזכרתי בכמה ששנאתי את זה בתור בחורה צעירה . 

אומרים שדייטים זה כמו לרכב על אופניים, אני ממש לא מרגישה ככה . 

אני מרגישה כאילו זה עולם מגעיל, חסר כל הגיון ואם במקרה מוצאים אהבה זה בגדר נס. 

אז עדיין לא ממשיכה קדימה, נותנת לעצמי להתבוסס בצער ובכאב. 

מאפשרת לעצמי להרגיש את כל מה שלא הרגשתי כל כך הרבה שנים. 

אפילו על הפרוד שלי לא הזלתי דמעה כשעזבתי, הייתי עסוקה בהשרדות ולא היה לי זמן לבכות שום דבר.

כך שכנראה אני בוכה על כל הדברים שקרו גם בדרך. 

על כל הקשיים שחוויתי בכל החודשים האחרונים, על הימים בהם לא היה לי כסף למלא את המקרר. 

על ימים בהם הכאבים שלי היו כל כך חזקים, שלא יכולתי אפילו לשטוף כוס . 

את הימים שהפרוד שלי, רק קילל וגידף, ואמר עליי דברים איומים ואף בדרך לא דרך איים.

את זה שהוא ביטל את הסכם הגירושין וברח מהגישור. 

את הימים שלא היה לי מזרון לישון עליו, וימים בהם לא ידעתי מה יקרה מחר. 

את כל הדברים שלא בכיתי חודשים ארוכים אני מבכה עכשיו. 

אז כרגיל אני אומרת לו תודה, כי כמו תמיד בכל דבר אני מוצאת את החיובי.

מאפשרת לעצמי להוציא, את כל מה ששמרתי בפנים, את כל מה שלא חשבתי שאוכל להוציא החוצה.

ובמיוחד את העובדה שעל אף הכל, מצאתי בכל הכאוס הזה מקום לעצמי, למצוא את עצמי מחדש וגם כן כן להתאהב עד אובדן נשימה.

אז תודה לך איש יקר על שהלכת לבלי שוב, כי עזרת לי לפרוק מטען רב משקל מעל עצמי.  

ואחרי שאתנקה , אוכל לפתוח את לבי שוב.