לחשוב בקול רם

בוא נשים את הכלים על השולחן.

אני מתגעגעת אלייך, זה ברור. אין טעם להכחיש את זה. אני פחות רעה לעצמי. שחררתי את הכעס המיותר כלפיי, על זה שאני פוגעת בעצמי. על זה שאני הורסת את היחסים ביני לבינך. שחררתי את כל התהיות, את כל התקוות שבניתי לעצמי. והכי חשוב, שחררתי אותך. אחרי הרבה זמן שחשבתי שהמצב שלי לא ישתפר, הייתי בטוחה שניתוק הקשר שלי הוא ניסיון נואש אחרון, שאני אחזור ואעמיד פנים. כי אתה עד כדי כך חשוב לי. ובהתחלה צדקתי, המצב שלי לא השתפר, עד שפתאום הוא כן. ופתאום הזיכרון שלך לא נראה כל כך בוהק, והמחשבה על להיפגש איתך לא מלחיצה אותי. אני מתגעגעת אלייך, אבל אני כבר לא רוצה אותך. ונמאס לי, נמאס לי לעקוב אחרי הנראה לאחרונה שלך, נמאס לי לכתוב דברים שאני אף פעם לא אגיד. נמאס לי לנהל בלוג כי זה המקום היחיד שבו אני באמת יכולה לדבר על כל מה שעברתי בגללך. אתה העברת אותי גיהנום השנה והייתי יותר מידי עיוורת בשביל לשים לב. אתה תלית לי תקוות, אתה נתת לי להרגיש חסרת ערך, אתה דיברת איתי רק כשהיה לך נוח. ובסופו של דבר, נהייתי חשובה לך. אולי בטעות, אבל לעזאזל, כמה שזה מגיע לי. אז אתה יודע מה? מגיע לך. מגיע לך לאבד אותי, מגיע לך לדעת כמה פגעת בי וכמה רע גרמת לי להרגיש. כי אף אחד לא עבד קשה בשבילך כמוני, אבל כולם קיבלו את אותו היחס. חוץ מהאחת לא שמה עלייך.

אז היי יאיר, זאת אני. 

ואני סיימתי.

סיימתי עם לא להיות מספיק טובה, סיימתי לרצות לראות אותך, סיימתי לרצות אותך, סיימתי איתך.

ואני מקווה שהידיעה הזאת תפגע בך.

כמו שפגעת בי.

אולי בטעות.