לחשוב בקול רם

הלכתי למקלחת בשביל לבכות.

אבל במקלחת לא באמת יודעים אם אתה בוכה או אם סתם נכנס לך סבון לעיניים. אף אחד לא שומע אותך מעבר לזרם המים. ואם מישהו יגיד שהוא שמע ילדה בוכה, אף אחד לא יאמין. וגם אם כן, אתה ממציא איזה סיפור והם מרוצים, כי לא באמת אכפת להם שאתה כל כך נואש לבן אדם שלא רוצה אותך באותה צורה. זה פתטי. נהייתי כל כך מיואשת שפניתי לירח, אבל גם הוא כבר לא עונה, גם עכשיו כשאני עצובה. אולי גם הירח ישלח לי הודעה עם כל הדברים שהוא אוהב בי, וישאיר אותי לתהות איך אני כל זה וזה עדיין לא מספיק. איך אני עדיין לא מספיק. אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים אבל אתה גם הדבר הכי רע. הדבר הראשון שעבר לי בראש כשסיימתי לקרוא אותה היה שאני אוהבת אותך, ושיש חלקים בתוכי שתמיד ילחשו את השם שלך ויבכו בגללך במקלחת, עד לסוף העולם. אבל הפסקתי לקוות בשבילנו, גם במציאות אחרת. אולי בעוד כמה זמן, בין אם זה בעוד כמה ימים, חודשים, שנים. אתה תיזכר בי ותיתפס בך תחושה מעיקה כזאת של פספוס, על מישהי שרצתה לתת לך הכל. תיזכר באיך הכל התפקשש. ואתה תתגעגע אליי, תתגעגע כל כך שהכוכבים יכירו את השם שלי כי אתה לא תוכל לדבר עם אף אחד אחר. ואתה תתחרט. כי איבדת אותי.. ואני כל כך אהבתי אותך.

נשבר לי הלב ואין לי למי להגיד.

אני השליתי את עצמי וזה הגיע לי, הגיע לי להתרסק. הוא כתב לי את הדבר הכי יפה שמישהו אמר לי מעולם. ברגע שקראתי את זה אני פשוט קרסתי, ולרגע הרגשתי את כל הכאב של הדחייה שבחרתי להתעלם ממנו בחודשים האחרונים, את כל הרגעים הקטנים שהלכתי לישון כי לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. ופשוט, באמת ובתמים -  כאב לי. אני רוצה להיכנס לכדור קטן ולבכות את הנשמה שלי. אני עושה רק את החלק השני. אני כל כך אהבתי אותו והכל פשוט לפח. למה הוא לא יכל לאהוב אותי בחזרה? 

אני מתגעגעת לתקופה שבה יכולתי לכתוב את הרגשות שלי.

פשוט לכתוב אותם. בלי להרגיש פתטית.

המילים היו פעם כמו בית אבל איכשהו עכשיו הן מרגישות לי כמו בית כלא.

ואולי אני מפחדת שאם אשקע במילים ההרגשה תתנדף.

אבל כבר לא אכפת לי להיראות כמו טיפשה שמחייכת לעצמה באוטובוס, או מפרצופים מבולבלים של אנשים כשהם רואים אותי מתחילה לצחוק ללא שום קשר למצב. למדתי לאהוב את מה שסביבי ואת מי שסביבי. אני מרגישה כאילו זה מירוץ נגד הזמן כי כל זה הוא רק זמני, וכל כך נמאס לי מדברים זמניים. אני לא רוצה לחזור לבית הספר, לעוד שנה של בזבוז של הזמן שלי במערכת שלא מתאימה לי בכלל.

אני רוצה לתאר את מה שאני מרגישה, אבל המציאות שלי מרגישה כל כך עדינה שאם אתחיל לתאר אותה היא תתפורר כמו חרסינה.

הכל תמיד כל כך טוב לפני שהוא רע.

הייתי רוצה לכתוב כאן כל רגע ורגע שהייתי איתך, אבל זה משהו שאשמור בזיכרוני, לפחות בינתיים.

עד שתאהב אותי כבר יהיה מאוחר מידי.

זה מקום מצחיק, חשבתי לעצמי.

זה עולם מצחיק.

אני משועשעת מדברים בקלות בזמן האחרון.

התקרבתי אל הקלף שהוא החזיק ביד שלו. ובמקום, נתקלת בעיניים ירוקות.

לפתע הידיים שלו הונחו על הלחיים שלי, כאילו תופסות אותן. כאילו היינו אמורים להתנשק. ובמציאות אחרת, אולי זה מה שקרה.

לא ציפיתי לזה. ולפי המבט שלך, גם אתה לא. העברת את הידיים שלך בעדינות על הפרצוף שלי, והשפלת את המבט בחזרה אל הקלף. לא מבין מה חשבת. חייכתי אליו, מתחילה קצת לצחוק. די מובכת מכל הסיטואציה. מובכת בעיקר בגלל האכזבה שהרגשתי כשהרגע הזה נגמר, מאוכזבת כי הוא לא נישק אותי. המבט שלו התגנב בחזרה אליי והוא גם התחיל לצחוק.

הפרצוף שלו כשהוא צוחק יכול להיות הדבר האהוב עליי בעולם.

נראיתי נורא.

אתה תמיד נראה אותו הדבר, חשבתי.

אנחנו תמיד נפרדים מהר מידי. ואתה תמיד בגדר אושר זמני.

הפעם הייתה שונה, כי זה כמעט כאילו הסתכלת עליי קצת יותר מידי זמן בשביל שזה לא יגיד שום דבר, וחיבקת אותי קצת יותר מידי זמן.

כל כך רציתי שתנשק אותי.

פאק.

אבל חוץ מזה התגברתי עליך.

-"זה תמיד כואב שאהבה מתבזבזת בעיקר כשהיא באה בצורה של מגילות וואטסאפ ושיחות טלפון שנשכחו כבר מזמן. ואולי זה היה אבוד כבר מראש, או שאני פשוט אבדתי בדרך. כך או כך, אני פה ואתה שם. אולי המרחק הזה יעשה טוב לשנינו, אבל בינתיים זה דואג להרוג אותי. אני שוכחת איך הקול שלך נשמע." -"כי רק השנה נהיינו משהו, כשזה התאים והיית צריך. אולי קצת פחות כי רצית, ולא חשבת בכלל שיצא. אולי הייתי בשבילך מהאנשים שנהיים חשובים אבל בטעות, אם זה המצב אז אני קצת מצטערת כי כל מה שאני עושה זה בלגן."

יאיר, אנחנו צריכים את הפסקת הפרסומות הזאת. אתה במילא רחוק יותר מהרגיל ואני במילא צריכה זמן להתמודד עם שברון הלב שלי. אנחנו נחזור, כשנהיה מוכנים. אני לא אוהבת את איך שאני מחרטטת סיבות להתנהגות שלך, אולי לשם שינוי תחרטט בשבילי. 

נ.ב

אני אוהבת אותך! עדיין. אוף :(