לחשוב בקול רם

אני מרגישה כאילו עבר יותר מידי זמן מאז הפוסט המקורי.

אני לא ממש הכרתי אותך כשרק התחלתי לאהוב אותך. אבל כשאני קוראת את הפוסט המקורי, אני רואה שלא הייתי צריכה להכיר אותך כל כך טוב בשביל לראות את כל התכונות שאני עדיין רואה בך, כי לעזאזל, אני קלעתי בול. 

זה מצחיק, בעיקר כי את רוב הדברים שכתבתי יצא לך לשמוע ממני ישירות. ובאותה תקופה, הייתי פחדנית מידי.

אנחנו שנינו עברנו די הרבה ביחד השנה. היחסים שלנו היו כל כך מסובכים, העמדנו פנים די הרבה. לפחות עד שכבר לא היינו צריכים. אתה דחית אותי. אומנם לא בצורה ישירה, ואומנם אני כותבת את זה בלי באמת להבין. אבל זה מה שקרה. אני עדיין תוהה אם אתה מתחרט על זה בזמן שאתה מקניט אותי בכל פעם שאני מדברת עם חתיך.

ההיכרות שלי איתך רק גרמה לי לאהוב אותך יותר, מה שגרם לי להיפגע יותר מכל העניין. אתה סוג של הדבר הכי טוב שקרה לי עם הדבר הכי רע בו זמנית.

אתמול עשינו שנצ, אתה שכבת עליי. אבל בצורה כזאת שאתה עדיין איכשהו ממש לידי. היו כמה פעמים שהתעוררתי בהם, הרגע הכי טוב היה שהעיניים שלי נפקחו ממש קצת, והעברת את היד שלך בעדינות על הפנים שלי כדי לסגור אותן. כשהתעוררתי באמת, עדיין הייתי עייפה ומבולבלת. וכשאמרת לי שיש לנו עוד חמש שעות לבלות באותו המקום, נפלט לי שאנחנו בסוף נישאר כבר לנצח. במקום לחזור בי, ייחלתי לזה בקול רם, בטענה שזה יהיה נחמד. לא ציפיתי שתגיד שגם אתה מייחל לאותו הדבר.

באותו הרגע חשבתי שזה היה מנימוס, אבל אחרי שאמרת כמה שעות לאחר מכן, שהלוואי ונחזור להיות שם לנצח, האמנתי לך. אני לא רציתי ללכת לישון אתמול, כי לא רציתי שהיום יגיע. כי לא רציתי שניפרד. אתה נשארת ער ביחד איתי, בדיוק מאותה הסיבה. ניסיתי לתפוס לך את היד, או פשוט לתפוס משהו כדי לאחוז בך. כי ידעתי שכשהבוקר יגיע אז הכל יהיה מאחורינו. ידעתי שהיום הכל נגמר. תפסת את היד שלי, אבל חבר שלך ישב על השילוב של שנינו. אולי הוא מייצג את החיים שלי. הפרידה שלנו היום הייתה די מאכזבת, אני לא יודעת מתי נתראה שוב ואני כל כך מתגעגעת. למרות שהתראינו כבר היום. אתה נראית די רגוע, משוכנע שנתראה שוב.

אתה לא יודע שזאת בקלות יכולה להיות הפעם האחרונה.

בעיקר עכשיו אחרי שהחלטתי.

נתראה שנה הבאה?

אני לא מבינה למה אתה עושה לי את זה.

זה כמעט מרגיש בכוונה, כשאתה שולח לבבות ולילה טובים. מילא כשאתה שולח לי שאתה רוצה לחבק אותי אחרי ברכת יום ההולדת שכתבתי לך, למרות ששלחת את ההודעה הספיציפית הזאת עשר דקות אחרי שכבר הגבת.. אני בוחרת לראות את הקישור. אבל כשאתה שולח הודעה שאתה מתגעגע, אחרי שלא דיברנו שלושה ימים, עם זה באמת קצת קשה לי להתמודד. אני בעיקר לא מבינה מה אתה רוצה ממני, אתה מודע למצב, אתה לא בקטע שלי. אז למה אתה משגע אותי? ולמה עכשיו? לפני כן אפילו לא שלחת רצף של ח'תים מסכן. ועכשיו, כל זה? מאיפה החיבה הפתאומית? אתה שינית את דעתך או שפשוט עברתי אל כל כך עמוק בפרינדזון שזה כבר לא משנה?

זה לא שאני מתלוננת, למרות שאני סוג של כן. פשוט בכל פעם שאתה שולח הודעה נופל לי הלב, בעיקר אם היא מכילה את הכינוי שלך אליי. וכשכתבת שאתה מתגעגע, ממש הרגשתי אותו נופל אל הריצפה ומתגלגל כמה שיותר רחוק ממני, כמעט עד אליך. כי לא חשבתי שאתה חושב עליי בכלל, אז מפה עד ללהתגעגע הוא צריך לעבור עוד קילומטרים. בבקשה אל תשחק בלב שלי.

אני מנסה רוצה להמשיך הלאה. ובכנות, מגיע לי יותר טוב ממישהו ששומר אותי על אש קטנה.

אם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי חושבת שאתה דוש עכשיו

ברגעים מאושרים אני נהיית עצובה.

קצת מוזר, נכון? פשוט יש בי חלק קטן שמאוד מציק לי לאחרונה, שמזכיר לי כמה האושר שלי הוא זמני.

כמה האנשים שסביבי, הזכרונות שלנו ביחד, הרגשות שלי עכשיו, הכל זמני. יש לזה גם חלק חיובי, כי סך הכל, אם אני מרגישה כמו חרא, המחשבה שהכל יהיה מאחוריי בסופו של דבר תמיד שם כמו כרית רכה שאפשר ליפול עלייה. אבל דווקא כשהכי טוב לי, הכרית הרכה הופכת למשטח קר של בטון. ואני דופקת בו את הראש שלי, ממש כמו שצריך. כל החברויות שאני יוצרת רק עכשיו גורמות לי לתחושת פספוס עצומה. יש לי כל כך הרבה חרטות על זמן שנעלם, כל כך הרבה תקוות ללקבל עוד כמה שנים, של לחיות רק ככה. לקבל אינסוף קטן משלי, עם כל האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. המחשבה שבעוד כלום זמן אני נופלת אל תוך חוסר וודאות, רחוק מכל מה שאני מכירה, שוברת אותי לחתיכות קטנות של.. טוב, איכסה. כשאנחנו יושבים ביחד כולנו, אנחנו חושבים שאנחנו על גג העולם. ואני מוצאת את עצמי חושבת על דברים שלא נאמרו, שיחות שלא יתקיימו לעולם. ואיזה נורא זה, שכולם כל כך מאושרים רגע לפני שהכל נגמר. אני כבר לא רוצה ללכת הביתה, אני רוצה לחיות בתוך הרגע שבו ישבנו ליד המדורה בפסח, שוכחים מהעולם. אני מנסה לנחם את עצמי במחשבה שנתראה במציאות אחרת, אבל ביני לבין עצמי אני יודעת שזה שטויות. והלוואי שהמצב היה קצת שונה, כי אני כל כך מזליסטית בגלל כל אחד ואחד מהאנשים שעושים את זה כל כך קשה בשבילי להיפרד. אני כל כך שונאת סופים, כמעט כמו שאני שונאת התחלות שמובילות אותי לנקודה הזאת כל פעם מחדש. הלב שלי נצבט מהמחשבה על תקופה רק קצת אחרת.