לחשוב בקול רם

מוקדם יותר היום חשבתי עלייך.

חשבתי לעצמי שאני ממש שמחה שיש לי אותך, ושאנחנו ככה. בדיוק כמו שאנחנו.

מוקדם יותר היום חשבתי שאני עדיין אוהבת אותך, יותר משאת רוב האנשים.

אבל לא סוג כזה של אהבה, חשבתי לעצמי. המשכתי הלאה.

מוקדם יותר היום התגעגעתי אלייך.

למרות שהתראינו רק אתמול, זה לא ממש מתאים לי, אבל לעזאזל, מבחינתי תהיה כל הזמן בסביבה.

מוקדם יותר היום חשבתי על לאהוב מישהו אחר.

כי.. לא יודעת. כולם חשבו שאני והוא ביחד ואנחנו יכולים לדבר שעות.

חשבתי שאולי הייתי עיוורת אליו, בגללך.

מוקדם יותר היום..בעצם, אתמול.

אמרת לי שאתה אוהב אותי. אמרתי בחזרה.

אבל לא ממש הבנתי מה הכוונה.

חשבתי שאתה מתכוון בתור חברה טובה, או בתור בן אדם.

אתה ידעת שזה מה שחשבתי.

מוקדם יותר היום הרהרתי בזה.

וגם שמחתי ביני לבין עצמי שאנחנו חברים כאלה עכשיו.

אפילו תהיתי אם אתה באמת אוהב אותי כמו שאמרת, או שזה משהו שיוצא לך לזרוק לאוויר.

מוקדם יותר השנה אהבתי אותך.

ולעזאזל, כל הבלוג שלי יכול להעיד על מה שהעברת אותי.

אני בכיתי עלייך ועלינו ועל מה שהיה יכול להיות על בסיס כמעט קבוע.

אני התייסרתי במחשבות ונקרעתי לשתיים.

אני נשארתי ערה לילות שלמים והייתי שם בשבילך כשהיו לך עיניים רק בשבילה.

ביקשתי שתאהב אותי כל כך הרבה פעמים.

מוקדם יותר היום, התקשרת אליי.

אמרת לי שיש לך רגשות כלפיי.

הרבה זמן לא בכיתי עליך.