לחשוב בקול רם

אני מרגישה כאילו עבר יותר מידי זמן מאז הפוסט המקורי.

אני לא ממש הכרתי אותך כשרק התחלתי לאהוב אותך. אבל כשאני קוראת את הפוסט המקורי, אני רואה שלא הייתי צריכה להכיר אותך כל כך טוב בשביל לראות את כל התכונות שאני עדיין רואה בך, כי לעזאזל, אני קלעתי בול. 

זה מצחיק, בעיקר כי את רוב הדברים שכתבתי יצא לך לשמוע ממני ישירות. ובאותה תקופה, הייתי פחדנית מידי.

אנחנו שנינו עברנו די הרבה ביחד השנה. היחסים שלנו היו כל כך מסובכים, העמדנו פנים די הרבה. לפחות עד שכבר לא היינו צריכים. אתה דחית אותי. אומנם לא בצורה ישירה, ואומנם אני כותבת את זה בלי באמת להבין. אבל זה מה שקרה. אני עדיין תוהה אם אתה מתחרט על זה בזמן שאתה מקניט אותי בכל פעם שאני מדברת עם חתיך.

ההיכרות שלי איתך רק גרמה לי לאהוב אותך יותר, מה שגרם לי להיפגע יותר מכל העניין. אתה סוג של הדבר הכי טוב שקרה לי עם הדבר הכי רע בו זמנית.

אתמול עשינו שנצ, אתה שכבת עליי. אבל בצורה כזאת שאתה עדיין איכשהו ממש לידי. היו כמה פעמים שהתעוררתי בהם, הרגע הכי טוב היה שהעיניים שלי נפקחו ממש קצת, והעברת את היד שלך בעדינות על הפנים שלי כדי לסגור אותן. כשהתעוררתי באמת, עדיין הייתי עייפה ומבולבלת. וכשאמרת לי שיש לנו עוד חמש שעות לבלות באותו המקום, נפלט לי שאנחנו בסוף נישאר כבר לנצח. במקום לחזור בי, ייחלתי לזה בקול רם, בטענה שזה יהיה נחמד. לא ציפיתי שתגיד שגם אתה מייחל לאותו הדבר.

באותו הרגע חשבתי שזה היה מנימוס, אבל אחרי שאמרת כמה שעות לאחר מכן, שהלוואי ונחזור להיות שם לנצח, האמנתי לך. אני לא רציתי ללכת לישון אתמול, כי לא רציתי שהיום יגיע. כי לא רציתי שניפרד. אתה נשארת ער ביחד איתי, בדיוק מאותה הסיבה. ניסיתי לתפוס לך את היד, או פשוט לתפוס משהו כדי לאחוז בך. כי ידעתי שכשהבוקר יגיע אז הכל יהיה מאחורינו. ידעתי שהיום הכל נגמר. תפסת את היד שלי, אבל חבר שלך ישב על השילוב של שנינו. אולי הוא מייצג את החיים שלי. הפרידה שלנו היום הייתה די מאכזבת, אני לא יודעת מתי נתראה שוב ואני כל כך מתגעגעת. למרות שהתראינו כבר היום. אתה נראית די רגוע, משוכנע שנתראה שוב.

אתה לא יודע שזאת בקלות יכולה להיות הפעם האחרונה.

בעיקר עכשיו אחרי שהחלטתי.

נתראה שנה הבאה?