לחשוב בקול רם

ברגעים מאושרים אני נהיית עצובה.

קצת מוזר, נכון? פשוט יש בי חלק קטן שמאוד מציק לי לאחרונה, שמזכיר לי כמה האושר שלי הוא זמני.

כמה האנשים שסביבי, הזכרונות שלנו ביחד, הרגשות שלי עכשיו, הכל זמני. יש לזה גם חלק חיובי, כי סך הכל, אם אני מרגישה כמו חרא, המחשבה שהכל יהיה מאחוריי בסופו של דבר תמיד שם כמו כרית רכה שאפשר ליפול עלייה. אבל דווקא כשהכי טוב לי, הכרית הרכה הופכת למשטח קר של בטון. ואני דופקת בו את הראש שלי, ממש כמו שצריך. כל החברויות שאני יוצרת רק עכשיו גורמות לי לתחושת פספוס עצומה. יש לי כל כך הרבה חרטות על זמן שנעלם, כל כך הרבה תקוות ללקבל עוד כמה שנים, של לחיות רק ככה. לקבל אינסוף קטן משלי, עם כל האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. המחשבה שבעוד כלום זמן אני נופלת אל תוך חוסר וודאות, רחוק מכל מה שאני מכירה, שוברת אותי לחתיכות קטנות של.. טוב, איכסה. כשאנחנו יושבים ביחד כולנו, אנחנו חושבים שאנחנו על גג העולם. ואני מוצאת את עצמי חושבת על דברים שלא נאמרו, שיחות שלא יתקיימו לעולם. ואיזה נורא זה, שכולם כל כך מאושרים רגע לפני שהכל נגמר. אני כבר לא רוצה ללכת הביתה, אני רוצה לחיות בתוך הרגע שבו ישבנו ליד המדורה בפסח, שוכחים מהעולם. אני מנסה לנחם את עצמי במחשבה שנתראה במציאות אחרת, אבל ביני לבין עצמי אני יודעת שזה שטויות. והלוואי שהמצב היה קצת שונה, כי אני כל כך מזליסטית בגלל כל אחד ואחד מהאנשים שעושים את זה כל כך קשה בשבילי להיפרד. אני כל כך שונאת סופים, כמעט כמו שאני שונאת התחלות שמובילות אותי לנקודה הזאת כל פעם מחדש. הלב שלי נצבט מהמחשבה על תקופה רק קצת אחרת.