לא יודעת
השותפות לחדר העירו לי על פעמיים שבהן השעון המעורר שלי צלצל הרבה זמן לפני שהתעוררתי, וזה הפריע להן לישון. הסיבה שאני לא שומעת טוב היא כנראה אטמי האוזניים, אבל אם לא אשים אטמי אוזניים לא אצליח לישון עם כל הרעש שהן עושות! גם עם אטמי אוזניים לוקח לי זמן לישון ואני שומעת את הרעש שהן עושות, וזה אחרי שכל אחת העירה לשנייה עשרות פעמים על הרעש שהיא עושה (כפי שמעירות לי עכשיו), כך שאין לזה פתרון אחר. אוף, מעצבן אותי שאנחנו שורדות עם זה שכל אחת מדליקה מנורת לילה (בין אם לצורך לימודים בין אם לקריאה) וזה מפריע לאחרות לישון, אבל זו בכל זאת זכות פרטית של כל אחת מאיתנו שאי אפשר לוותר עליה בשביל נוחות האחרות. למה המקרה שלי שונה?
עץ ואני קראנו על מישהו שלא הצליח ליצור קשר עם אהובתו אחרי שעלה ארצה וסבל ממש הרבה, ושניהם כן ניסו ליצור קשר אחד עם השנייה. אנחנו עושות עליו מעין פרויקט, ככה שאנחנו יודעות עליו די הרבה. עשיתי מאין אנחת-כאב כשראינו את הניסיונות שלהם לאתר האחת את השני, והיא אמרה שלא אעשה את זה. בלה בלה דיברנו ולעץ יש בעיה עם זה שמרחמים על אנשים. אם מישהו חווה כאב, למה שלא ארגיש סימפטיה? אני לא מבינה את זה. זה לא שהדבר היחיד שאני זוכרת ממנו הוא זה שהוא היה יתום וחווה את השואה ומת בגיל צעיר ללא אהובה. כאילו, מן הסתם שהוא הרבה יותר מזה, ומן הסתם שהסיבה שאני מרגישה עצב בשבילו היא שאני מעריכה את מי שהוא היה בפני עצמו ורוצה שיהיה (היה?) לו טוב.
היה לנו פעם דיון כזה על כך שהיא שאלה אותי אם נשים הן מסכנות בעיניי ואמרתי שכן, תרבות האונס מופנית בעיקרה כלפינו, איך אפשר להיות יותר מסכנה מזה? והיא אמרה שלדעתה נשים לא מסכנות והסתכלה עליי כאילו אמרתי משהו נורא. זה שאנחנו לא בעלות פריבילגיה מבחינה מגדרית לא אומר שאנחנו לא חזקות, לא מוכשרות, לא מסוגלות למה שאחרים מסוגלים. אני חושבת שזה די דומה לנטייה שלה לומר שכולן יפות - לא, לא כולן! אני לא! למה לשקר לי? למה להסתכל רק על מה שיפה בי ולא מה שמכוער? למה מה שמכוער או יפה בי הוא חסרון או יתרון, למה הוא לא פשוט אני ולמה לעזאזל יפה יותר זה יותר טוב?
אממ
הוספתי שיר של בולדר לרשימות שמתאר את מה שעובר עליי עכשיו מבחינה חברתית, בין היתר. זה לא ממלא את כולי, אבל לאחרונה זה נמצא שם. זה פשוט צף ומתעורר לחיים וזה לא נעים ועץ אמרה לי היום שאז מה אם ההוא שמת ויתר על עצמו בשביל אחרים ומציינים את זה לטובה, שאם הוא היה נלחם על שלו הוא לא היה פחות טוב, אבל זה שהוא לא נלחם על שלו הופך את זה לראוי להערכה. לא יודעת. לא רוצה שאחרים יעריכו אותי אם זה אומר שאני צריכה לוותר על עצמי. אני לא יודעת מה עם אחרים, אבל אחרי תקופה ארוכה בעבר בה עשיתי את זה ושנאתי את עצמי אני לא יכולה להיות בסדר עם זה. אם יכאיבו לי יכאב לי ככ שאחרי שאבכה בלילות אגיד ללולי, הכאבת לי ואת מכאיבה לי עכשיו. כמובן שלא אגיד לה שבכיתי והיא לא תיקח את זה ברצינות, אבל משהו ישתנה, כי עמדתי על שלי וכי היא אולי חסרת מודעות בקטעים כאלה אבל היא מנסה להיות הוגנת אז משהו ישתנה. זה השתנה. קצת.
האיבה הזו הקיימת, בעיקר כלפי עצמי.
צ'ארלי
הנה השיר כי הוא כנראה יימחק משם בעתיד והשקעתי בניקוד הזה (
):
מַלְאָךְ מָלֵא טוּב-לֵב, הַאִם תֵּדַע אֵיבָה,
אֶגְרוֹף קָמוּץ בַּצֵּל, דְּמָעוֹת שֶׁל מְרֵרָה,
נָקָם אֲשֶׁר לְנֶשֶׁק תֹּפֶת שׁוּב יִקְרָא,
מַדְרִיךְ אֶת דַּעְתֵּּנוּ כְּמַנְהִיג צָבָא?
מַלְאָךְ מָלֵא טוּב-לֵב, הַאִם תֵּדַע אֵיבָה?
("היפוך" של בודלר, בתרגום דורי מנור)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
צ'ארלי