"רוז, את לא איתנו עכשיו. היה לך רע, אז הלכת לנו, מה את רוצה שנגיד? אנחנו זוכרים את כל הרגעים הנפלאים שהיו לך איתנו, עצובים ושמחים, מצחיקים ומדכאים - ונתגעגע אליהם ואלייך במיוחד. תמונות וזיכרונות זה משהו אחד, אבל את זה משהו אחר. ויש ברשותינו את התמונות ויש לנו את הזכרונות שתקועים במוח כמו תקליט חוזר שאנחנו לא רוצים שיפסק, אבל היינו מסתדרים בלי התמונות והזיכרונות אם היית פה, היה לנו את ההווה שלנו, את העתיד, ולא היינו תקועים בעבר, כי בינתיים להיות תקועים בעבר זה כל מה שנשאר לנו לעשות, כי בהווה יש לנו סיוט מהלך הלוך וחזור מול העיניים, שמרגישים אותו לא רק בראש, אפילו כמעט ולא, אלא בלב, המקום הזה בלב, שעכשיו יש בו חור, כמו החור בחיים שלנו, כמו תמונה שגזרו ממנה ראש של מישהו, כי כועסים עליו, ואנחנו לא כועסים עלייך, אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אלייך, לא משנה, מה הזמן שעבר, כי אנחנו יודעים במקום החסר הזה בלב, את לא תיהיי פה. וכמו הציטוט שאת כה אוהבת - 'יום ללא חיוך, הוא יום מבוזבז', אנחנו לא יכולים לתאר את הימים המבוזבזים שיהיו לנו כשאת לא פה."
אנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי. אז כתבתי את זה כאילו הם אוהבים את זה, מה שבאמת קורה אצלם, אני לא יכולה לדעת, ואף פעם לא אוכל.
זה מוזר שאני חושבת באקראיות מה יגידו עליי אחרי שאמות? וזה עוד יותר מוזר שאני מדברת על זה כאילו זה קורה בימינו? וזה מוזר שאני חושבת על זה כי רע לי ויש לי מחשבות מתרוצצות במוח? זה מוכיח שיש לי אגו, רגע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
