האנייה

תכננתי לפרסם השבוע את הפוסט בדבר ההתבגרות הנחוצה בשמאל, אך מאורעות כמו שריפה בדירת השותפים שלי ויום הזיכרון לשואה ולגבורה דוחקים בי להתעסק בעניינים יותר חשובים ממדע בדיוני דוגמת חזרת השמאל לשלטון. על אף שכמו שאציג זאת בפוסט זה לא דבר בדיוני כלל. דבר שבחירות אלה הוכיחו על אף הנהי והאופוריה של כל צד. 

אתחיל מהתחלה: 

ביום רביעי 2 בלילה חברה שלי ניערה אותי עד שהתעוררתי לשמע צעקות, "שריפה! שריפה!". זינקתי מהמיטה במנהג שרחשתי מההקפצות מימי בצבא אל תוך עשן שמילא את החדר. הכל עוד מהומהם, אך אני זוכר שאמרתי לחברה שלי להתקשר למכבי אש. רצתי לשירותים ומילאתי דלי של מים, חזרתי ושפכתי אותם על שמיכה איתה כיסיתי אותה ודחקתי בה החוצה לדירה. בדרך החוצה הצצתי בלהבות שעלו מהכריים ומילאו את חללי הארונות מעל הכיור, ועשן שחור שאפף את החדר ואז רצתי החוצה לחדר המדרגות. אנשי הקומה יצאו מדירותיהם וניסו להבין את פשר הצעקות והעשן שמילא את החלל. מבול שלם של טלפונים למכבי אש התחיל וחיפשתי מטף כיבוי. כשמצאתי, נואשתי לגלות כי הוא בלתי ניתן לשליפה או שימוש. אחד השותפים האחרים פתח ארון עם צינור וזרנוק כיבוי. פרסנו יחד את הצינור ואמרתי לו לפתוח את ברז המים בהדרגה בעודי נכנס חזרה לדירה וחברה שלי צורחת. הכניסה הייתה די קרובה למוקד הלהבות כך שהיה קל יחסית לטפל באש. התזתי בזרם חזק לעבר מוקד השריפה בכיריים והעלתי את הזרם לכיוון הארונות. בשלב זה, עצירת הנשימה שלי איימה על בריאותי ויצאתי מהדירה אל ההמולה והצעקות והנזיפות של חברתי. מכבי האש הודיעו לדיירים אחרים להתפנות לתחתית הבניין. ירדנו במדרגות שלא נגמרו(11 קומות) ללובי שם קיבלנו את מכבי האש וצוותי המשטרה והמד"א. איש חביב של מד"א בדק אותנו וצוותי הכיבוי עלו למעלה לבצע וידויים אחרונים בתנור הרותח ובגיצים. 

אחרי ששתינו מים ו"נרגענו" התברר המקרה. אחד משותפיי השאיר סיר שמן וגז דולק ובעודו הולך לשירותים גץ של קצר או השד יודע מה, הבעיר את השמן בסיר והאש נאחזה מעלה בארונות העץ. נסיונות לכבות את השריפה עם סירי מים לא צלחו וליבו אותה עוד יותר. במהרה הם פנו להעיר אותנו ולהוציא את כולם מהדירה. 

ביממה מאז שפרצה האש אנשי הבדיעבד(כבאים, שמאי של חברת הביטוח, שמאי, צוות שיקום ואחרים) הסבירו לנו בנחותא שכל מה שהיה צריך זה להרטיב מגבת ולחנוק את האש. תודה באמת. 

בסופו של דבר נסענו לבית הוריי ו"ישנו" את הלילה. היא פחדה כל-כך לאבד אותי. 

ביום שאחרי חזרנו לדירה מטונפת. את רצפת הסלון, המטבח, המסדרון והחדרים מילאו עקבות שחורות ושרידי המאבק בין האש והמים. הבטנו בארונות המטבח שלנו שנשרפו, ובכל האוכל המשומר שנפגם והכלים שנאלץ לשטוף. אחרי סדר ונקיון בסיסי של מוקד ההרס עברנו לנקיון יסודי של החדרים וניסנו להבין אם לבעל הבית יש ביטוח(כלומר המצב חרא אבל לפחות יש מטבח חדש לעומת הגרוטאה שהייתה עד כה) או שאין ביטוח(הבעל בית יושב עם עורך דין ומנסה להבין איך לדפוק אותנו כמה שיותר חזק). בינתיים התחילו להגיע לבית שכנים נחמדים ששאלו לשלומנו, אנשי ביטוח ושמאים למניהם שהריחו את הטרף(כלומר העריכו את הזנק) ובבוא העת הבנו כי יש ביטוח ובא גואל לישראל. אפילו האב של בעל הבית הגיע והפיג את החששות שלנו בתור דיירים סטודנטים חסרי ישע. 

ואיך כל זה קשור ליום הזיכרון? ראשית בהבנה שלי איזה מפעל אדיר, יוצא מגדר כל דמיון נבנה בישראל. יותר מכול האנשים. איש מד"א שחיכה עד אחרי שכל האנשים הלכו, בעל הבית הבית שבין את מצבנו, אנחנו ששיתפנו פעולה באופן מעורר תושייה כל-כך. השכנים שבאו לחזק והמשפחות שדאגו. איזה אוצר אנושי יש כאן. ואיזה פלא שקמה כאן מדינה, עם כל הבעיות המרתיחות של מדינה רגילה, כמו חברות ביטוח ושוק נדל"ן, וטיפשות שלשים סיר שמן עם גז פתוח. עם "אסונות" קטנים כמו פנצ'ר בגלגל ודפיקות של אוטו. מעברי דירה ושכר לימוד. להיות מפוטר מעבודה או לקבל ציון לא טוב בעבודה. אסונות שביום כזה מתגמדים. עד שהם נעלמים באופק מזיכרון מלחמה נוראה והשמדת עם תעשייתית שמצמררת כל פעם מחדש. 

לכן הכול נלקח בפרופורציות אשר המאורע התודעתי הזה בחייה של אומה ושל עולם מעניק לאדם. שלא משנה מה עובר עליו, שיזכור תמיד שזה כלום ושום דבר לעומת מה שעברו בני עמינו בתקופה החשוכה הזו. יותר מכך, חשוב להאמין שבסוף יש טוב בעולם הזה. גם אם, יש המון רע. 

שבוע טוב ובפוסט הבא, באמת, למה השמאל חייב להתבגר אם הוא רוצה לחזור לשלטון. לדוגמה: לא לצעוק "מהפך, מהפך!"כי אז זה קצת כמו ילדה שצועקת "זאב, זאב!" ואז כולם באים ומתבאסים. אז להפסיק עם המנהג הזה כי בסוף באמת יהיה סיכוי גבוה לניצחון(ולא לתיקו ומכירת המדינה לחרדים) ואף אחד לא יבוא להצביע כי לא יאמינו. 

שבוע טוב