The Black List

פעם לשתות היה כיף,

עכשיו זה פשוט כדי להחזיק אותי קיים.

אני לא מוצא את עצמי בעולם הזה,

ואני כועס שאני בכלל נולדתי.

אני כועס שלא הכינו אותי כמו שצריך לדרישות העולם,

ואני לאט לאט מתחיל לשנוא אותה.

והיא מרגישה את זה ושונאת את עצמה בתגובה,

היא לא עשתה שום דבר לא בסדר,

פשוט ככה זה.

היחסים שלנו מורכבים,

ואני כל כך מנסה כל כך משתדל,

לא לשבור אותה.

לפגוע בה זה הדבר השנוא עליי,

אז למה לפעמים זה כזה כיף?

לפעמים הייתי רוצה למות

ואולי אז היה יכול להיות לה יותר טוב בלעדיי  

לפעמים,

כל מה שאני מרגיש,

זה חור שחור, 

ממש עמוק בחזה שלי,

שמאיים לאכול אותי,

ואת כל מי שקרוב אליי

במקום דם,

בעורקים שלי זורמת מוגלה שחורה

מגעילה ומבעבעת 

זה כל כך בלתי נסבל,

שאני תוהה,

האם פשוט להתאבד ודי? 

או שמא, ככה הם מנצחים?

אני לא יודע מתי להרים ידיים,

כל רגע נראה כמו רגע מתאים 

ובכל זאת,

הנה אני כאן 

כל כך בא לי ללחוץ על ההדק,

ושרעש הירייה יהיה הדבר האחרון שאשמע לפני שאצנח לרצפה ואמות 

יושב אחרי מקלחת

הכל מסתחרר 

הכל מתערפל

המציאות שלי מתעוותת

ואני כבר לא בטוחה מה נכון, 

ומה פיקציה חולנית שהמוח שלי יצר

אני רוצה לטבוע בליטרים של וודקה

עד שאני מקיא 

עד שממש רע לי

ואז לעשן בבוקר 

ולשתות שוב

ולהקיא שוב

בא לי לא להצליח לאכול חודשים

בא לי להיות חלש לפעמים

בא לי לשקוע

בא לי לטבוע, בדמעות מלוחות כמו הים.

כל כך כואב לי,

ואני שוב לא יודע למה