״את בגוף שלי, את בין הקירות שלי
את בין השתיקות השירים והעצב..״
היא הלכה לי, היא הלכה וכבר לא פה.
הבטן נקרעת לי מכאב, והבכי בא והולך, והיא עדיין לא פה. היא הלכה ולא תחזור.
אני יוצאת אלייך, בדיוק מניחה את הפן במקום והטלפון מצלצל, ולפי השם אני כבר מבינה-זה נגמר.
המוח נמחק וכל זכר לשפיות או רציונל נעלם, אני נטועה במקום ומנסה להחליט מה לעשות.
נכנסת לאוטומט, אורזת את התיק ויוצאת.
אתה מחכה לי בחוץ ואני לוקחת נשימה עמוקה,
יוצאת מהאוטו ותת ההכרה צועקת לי ״מה את עושה?!״, ״אני מתפרקת״, ממלמלת ביני לבין עצמי ואתה מעיף אליי מבט מבולבל.
הצורך בסיגריה מסיט אותי מלדחוף אותך לקיר ולהתנפל- אני צריכה לעצור, אני צריכה לנשום.
לאט לאט הנוכחות שלך מרגיעה לי את הסערה בראש ובלב, מתקרבת, מתיישבת- מתחילים.
הידיים שלך מפשיטות, הנשיקות שלך שורפות, הבגדים יורדים וכל שאר הדברים נמחקים.
אני מעלייך, אנחנו כלום וזה חושף הכל. אני רואה בדיוק שאתה אוהב איך שאני זזה, אני רואה בדיוק את המהלך הבא,
נותן לי לנשום שנייה והופך אותי חזרה, מכאן הדרך לשיא קצרה.
נשיפות, נשימות, חאצי הברות ואני מתפרקת.
זורקת את השמלה מעליי עירומה, מדליקה סיגריה שנייה ומנסה להרגע, האשמה גואה בי וההכרה מזדחלת חזרה.
לא יכולה להישאר עוד דקה, נשיקה ואני בשביל הבריחה.
ואז זה קורה, אני מבינה, היית מקום המפלט שלי בלי כל כוונה.
נכנסת למקום שלא שלך, והלוואי שהייתה דרך להחזיר הכל ולהשאר בטוחה.
ועכשיו אני יודעת, אתה לעולם לא תהיה יותר ממה שהיה.
ואת אהובה, תסלחי לי, על איבוד ההכרה, על השכחה הקצרה, על כך שלא יכולתי להביא את עצמי להבנה.
״ואמרו כל דבר על חיי, שירדה דעתי מעליי
אולי קצת שכחתי- גבולות היגיון..״
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
