אז כנראה שמישהו שם למעלה מתכנן תכניות עבורי, לא רק שאנחנו לא דועכים הוא תופס תאוצה.

מאז שבועיים שלושה אחרונים כאילו פתח עליי במתקפה, חסרת רחמים, לא מתפשרת, אגרסיבית- בדיוק כמו שאני אוהבת.

הגבר שאני מנסה לברוח ממנו משיג אותי בצעדי ענק ואני במקום לרוץ רק מאיטה את צעדיי, שיחות מהבוקר אל תוך הלילה עד שאחד מאיתנו נופל וקורס וממשיכים בבוקר שלמחרת.

הודעות בויפרנדיות למדיי, מתעניינות, דואגות ומאידך ממלאות אותי בתשוקה בלתי נגמרת אל הבלתי מושג.

לא יכולתי להסתכל לך בעיניים היום, אני מודה, הישירות שלך תוקפת ומאגפת אותי מכל כיוון ואני נותרת חסרת אונים. 

שלא נדע אני נשמעת כמו קורבן.. אין לטעות אני מחזירה מלחמה, קרב הוגן בהחלט, אבל הדרך היחידה שלי לנצח בו מבלי לצאת שרוטה היא חוסר האמונה, אסור  לי לטעות, אסור לי להאמין, אסור לי לסמוך.

אתה צעצוע ומשחק לימים החולפים, יקירי בחיים האמיתיים לעולם לא היינו מחזיקים מעמד, אני עם חוסר השפיות שלי ואתה.. אתה היית אוכל אותי בחיים.

אם חשבתי שלא נשארו לי הפתעות, אתה מספק לי אחת חדשה בכל יום שעובר,

נחנקת מהעיניים שלך, משתגעת מהמילים שלך.

ואני מזוכיסטית שלא יודעת שובע, שוברת את כל ההגנות, רומסת כל שאריות של שפיות, לא מאמינה לעצמי ועל עצמי.

כמו התמכרות לכאב של קעקוע.

כמו לגרד עד שכואב.

כמו לבכות עד שאין אוויר.

לצרוח עד שלא נשאר קול.

אני אאבד את עצמי, מוכנה לנפילה, יודעת שעד שלא ייכאב מספיק אני לא אשתחרר.

מזוכיזם טהור. כאב שמטהר את הנשמה. תשוקה בלתי אפשרית.