אני יודעת הרבה דברים, החל מאיך קוראים לי ובת כמה אני. אני יודעת מי הם החברים שלי, אלה שהיו לי אין סוף עליות ומורדות ומי הם שרק נמצאים ברקע. אני יודעת מאיפה אני באה ומה הן המטרות שלי. 

יש הרבה דברים שאנשים סביבי יודעים עליי, יש דברים שהרבה אנשים יודעים ויש דברים שרק מעטים, יש דברים שרק אני יודעת עליי. וזו הסיבה שאני כותבת עכשיו, הפוסט האחרון אולי העלה לחלקכם גבה ויש אחת שאף ציינה זאת ברשמיות. אז החלטתי להעלות את מה שאני יודעת מה שבטוח לא הרבה יודעים. 

אני יודעת שאני נראית טוב, לא יפייפיה מהממת שמסובבים אחריה את הראש ברחוב, אבל כן אחת כזו שאם תעיף מבט שני אולי תיתפס.

אני יודעת שכמו כל בחורה אני שונאת חלקים אצלי, פיזיים ומנטליים. את המלח פלפל, את הבטן שלא הכי מחוטבת והרשימה יכולה להימשך אם רק אמשיך לחשוב לזה לעומק.

אני יודעת שהמשחק שלי כבר לא מה שהיה, אפשר לקרוא לזה התבגרתי, אפשר לקרוא לזה נפגעתי, אפשר לקרוא לזה בהמון שמות אבל זו כבר לא אני. 

פעם לא היה גבול לפלירטים שהייתי מפזרת, זה היה בא לי בטבעיות יש חבר או אין, דרך הדיבור שלי הייתה כזו. היום- מיליון מחסומים שוברים לי את המילים ברגעים הכי לא מתאימים המסנן מוח פה מופעל ואני חושבת פעמיים על מה שפעם היה נזרק לאוויר מבלי להתחשב בתוצאות. 

אני יודעת שאני אימפולסיבית, ומתגאה בזה, סופגת את ההשלכות הרעות ונהנית מכל התוצאות החיוביות.

אני יודעת שהתייאשתי.

אני יודעת שהיום אני אחשוב עשר פעמים לפני שאעשה משהו, אני יודעת שאתחיל לרעוד ואברח ברגע שאמצא את ההזדמנות.

אני יודעת שאני מפחדת. מפחדת לאבד את שברי השפיות והבטחון שהצלחתי להתעטף בהם בשנה האחרונה.

אין לך מושג באיזה בלבול השארת אותי אחרי שנפרדנו, התפרעתי, השתגעתי, שברתי גבולות וברחתי מביקורת. חצי שנה של הוללות גיל 18, את כל מה שלא עשיתי בזמן ההוא עשיתי בחצי שנה הזו. 

אני יודעת שאני חסרת הערכה עצמית, את כל חומות הביטחון בניתי חזרה לאט לאט אחרי שמוטטתי אותן בדרך להתרסקות הבטוחה. 

אני יודעת שאני אמצא את הגבר שלי ואחרי כל ריב אני אתפרק כ"כ מהר ואני יודעת שהוא לא יישאר כדי לצפות במחזה.

אני יודעת שאז הפחדים שלי ייצאו ויחגגו, אני יודעת שאז כל החששות שלי יתממשו. 

ואני יודעת שלמרות כל ההצגה המדהימה שאני מעלה אני שוכבת עכשיו במיטה עם חולצה ארוכה ואחד מתחתוני החוטיני שפעם היו מפילים ותוהה לעצמי איך זה שאני עדיין מחממת את המיטה עם ערימת שמיכות, איך זה שמשהו עדיין עוצר אותי, איך זה שאני לבד. 

ואפילו לבכות אני כבר לא יכולה, גם כשאני ממש מתאמצת, מנסה להתפרק ולשחרר וזה כבר לא עובד. 

אני יודעת הרבה דברים, אני יודעת מי אני ומה אני, אני יודעת מה אני שווה ומה אני רוצה. אני יודעת שלמרות כל ההערכה העצמית שאני עובדת עליה כ"כ קשה אני יודעת שזה לא יקרה לי. אני לא הסיפור מהאגדות ופרינס צ'ארמינג לא ידפוק לי על הדלת כשהסוס הלבן קשור לשער.

אני יודעת, אבל אני רוצה להאמין, שאי שם במקום אחר יהיה לי סוף טוב. 

עד אז אני אמשיך לחייך, ההצגה חייבת להימשך. 

מיס טי.