נפגשנו ביום חמישי האחרון. הזמנת אותי ביחד איתך לחברים שלך.

הרגשתי איתך הכי טוב שיש, שכמעט וכל הרגשות שנכבו אצלי נדלקות מחדש.

כולם שאלו אם אנחנו זוג כי התנהגנו כך כל הערב. היינו הכי קרובים שיש במהלך כל

הזמן המוזר הזה שהיה לנו לפני כן.

חברה שלי יודעת על הקשר הלא ברור שלנו. היא לקחה את זה קשה בהתחלה אבל בסוף

הבינה. היא רצתה בסופו של דבר שאהיה מאושרת. זה הדבר שהיה הכי חסר לי במהלך התקופה

הארורה זאת, ועכשיו אני מעט יוצאת ממנה.

אך בקושי הספקתי להנות ממנה והיא שבה. כמו בומרנג.

עברו יומיים מאז, אמרת שהמצב נהיה קשה לך יותר מאז אותו חמישי. חיברתי הכל והבנתי.

הבנתי שזהו. עוד צביטה ענקית בלב, זה כואב. אנחנו מתרחקים ואני רואה את זה יום אחרי יום הולך ודועך.

כמו שזה היה ככה זה גם נעלם.

מרגישה שאני מאבדת את עצמי. מפחדת ממה שיהיה איתי. זה נהיה קשה מפעם לפעם, וככל שהזמן עובר

זה גורע יותר. לא משנה כמה תמונות אני אעלה בפייסבוק שמעידות על אושר מזויף. או היציאות עם החברים

וכל החיוכים המזויפים מאותה המסכה שכבר נסדקת ובסוף מתפרקת...