אז הבנתי שאני לא פוסלת סתם.

הבנתי שאני משווה כל אחד שאני יוצאת איתו לאדם אחד.

אותו אדם שהוא חשוב לי מדי.

אותו אדם שרק מבט אחד שלו או רק לשמוע את הקול שלו עושה לי טוב על הלב וגורם לי להרגיש בטוחה.

אותו אדם שחשוב לי מדי כדי לאבד.

אני אמשיך להשוות את כולם עד שאמצא בו פגם, ואז אפסיק.

או לפחות אפסיק להרגיש אליו דברים שאני לא צריכה להרגיש.

ואז אוכל באמת לצאת עם אנשים אחרים.

בלי לחשוב יותר מדי.

ולפעמים אני עושה את הבחירות האלה לא במודע בכלל.

פשוט לא מצליחה להרגיש שום דבר שמתקרב להרגשה שהוא מביא לי.

ואולי זה הפתרון הכי גרוע שיכולתי למצוא- ואולי אמשיך לסבול מזה- אבל ככה לא אעבד אותו לעולם.

להמשיך ככה. זאת התובנה הלא כל כך מיוחדת שלי.

"מה את בדיכאון?"

ואז זה נפל עלי. פתאום הבנתי שיש מצב שכן.

לא חמור כמו פעם.. אבל יכול להיות?

אני שוב מסתגרת בבית, בחדר. לא מדברת כמעט עם אף אחד.

מעדיפה להיות לבד.

לא עושה כלום.

ישנה יום ולילה.

כשאני מתעוררת אני אוכלת ורואה סדרות.

כשאנשים פונים אלי אני ישר מתעצבנת.

נכנסת ללחץ בלי סיבה.

הפסקתי לתפקד.

הגוף שלי בוגד בי.

לא מתעניינת בעולם.

חושבת על דרכים למות.

מאשימה את עצמי בכל דבר שלא קשור אלי אפילו.

ולא נראה לי שאני רוצה לצאת מזה.