החתולה הזקנה מכולן מתה.

מזקנה.

מתה מתוך שנתה.

והדבר שמפריע לי יותר מהכל זה שיש לי עד מחר גופה של חתולה בבית.

יותר מפריע מהמוות עצמו.

זה- חולני.

"יש הרבה דברים שאת טובה בהם"

"כן, במיוחד בלהתחיל דברים ולעזוב באמצע, ברגע שנמאס".

"נכון, בין היתר".

בכל צחוק יש טיפת אמת. ופה זו כל האמת.

כל דבר שהתחלתי עזבתי באמצע.

כל דבר.

בין אם זה לנגן על פסנתר, או הריקודים, או כל הדברים שהתחלתי לכתוב ולעולם לא סיימתי.

בין או זה מערכות יחסים, או חוגים, או לימודים שהחלטתי לקחת (מגמות).

אני ממש טובה בזה.

בלעזוב הכל ולהשאיר את זה מאחור.

ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני משתעממת במהירות, או שזה בגלל שאני לא רוצה שדברים יסתיימו ובמקום לדחות את הקץ אני בעצמי קובעת אותו.

או שפשוט זה קורה סתם ככה בלי סיבה.

גם עכשיו אחרי שהגעתי לתפקיד שבו חלמתי להיות כל חיי בערך, 

התחילו לצוץ לי מחשבות על לעזוב.

והחלק העצוב הוא שאני נשארת רק בגלל הגאווה שלי.

בגלל האגו. בגלל שאני לא רוצה להגיד- צדקתם- לכל אותם האנשים שאמרו שאני אפרוש, שאני לא צריכה את זה ואבין את זה רק בעתיד.

רק בגללם אני רוצה להמשיך. לא בגלל הסיבות הנכונות.

לא בגלל אותן סיבות שבגללן הגעתי לשם.

והנה החלק העוד יותר עצוב- אני לא יודעת אם האגו או שההרגל לנטוש הכל- ינצח.

(תזכורת לעצמי- עונה1 פרק 21)

אני יודעת שזה נוראי לעשות כזה דבר.

זה ממש רע לשחק בהם.

זה כל כך נוראי!

תמיד שנאתי את אותן בנות ששיחקו בבנים כאילו כלום.

והזהרתי מראש את שניהם ששום דבר לא יקרה.

כנראה שלא לקחו אותי ברצינות.

אבל זה עדיין לא תירוץ..

והשלישי שהוא בעצם הראשון והיחיד שבאמת אכפת לי ממנו- הוא זה שבעקבות הרגש שלי אליו הביטחון העצמי שלי יורד. 

וככה אני מעלה אותו?

זה נוראי.

זה ממש ממש רע.

זה לשחק באנשים, זה לגרום להם לחשוב שמשהו יכול לקרות כשאני מראש פסלתי אותם.

ועוד יותר גרוע (או גרוע באותה מידה)- מדברת עם שניהם בו זמנית.

לפעמים אני מגעילה את עצמי.