אני רק מחכה לרגע שבו אוכל להתחיל הכל מההתחלה.

באמת להתחיל מההתחלה. להיות במקום אחר, מוקפת באנשים חדשים, עם עיסוקים אחרים.

אני מחכה להגיע לרגע שבו אני אארוז את כל החפצים שלי ואסע לדרום (או לירושלים), אגיד שלום לחברים, אבטיח לשמור על קשר- ובאמת אשמור על קשר, אבל זה כבר לא יהיה אותו דבר כי אני אהיה במקום אחר בחיים שלי, ואותם אראה פעם בחודשיים במקרה הטוב.

ובינתיים אתמקם בדירה החדשה (או שזה בכלל יהיה חדר בקמפוס), אסדר את הדברים שלי במקום החדש, ואכיר אנשים חדשים.

והאנשים החדשים לא יכירו אותי ממקודם.

לא יהיה להם איך לדעת איך הייתי פעם.

חוסר הביטחון שלי יישאר בבית, יחד עם הדיכאונות ויחד עם העבר.

אני הבטוחה, חסרת המעצורים הולכת להשתלב יפה.

כמו שבצבא אני מרגישה חופשייה יותר מאשר בבית- ככה אני ארגיש במקום החדש. אפילו טוב יותר.

אני אשאיר את הציורים מאחור, את הספרים אקח איתי.

אפילו את התמונות אשאיר מאחור.

רק את הכרית שספגה את כל הדמעות שלי אקח איתי, שתהיה שם, לכל מקרה..