אז הבנתי שאני לא פוסלת סתם.

הבנתי שאני משווה כל אחד שאני יוצאת איתו לאדם אחד.

אותו אדם שהוא חשוב לי מדי.

אותו אדם שרק מבט אחד שלו או רק לשמוע את הקול שלו עושה לי טוב על הלב וגורם לי להרגיש בטוחה.

אותו אדם שחשוב לי מדי כדי לאבד.

אני אמשיך להשוות את כולם עד שאמצא בו פגם, ואז אפסיק.

או לפחות אפסיק להרגיש אליו דברים שאני לא צריכה להרגיש.

ואז אוכל באמת לצאת עם אנשים אחרים.

בלי לחשוב יותר מדי.

ולפעמים אני עושה את הבחירות האלה לא במודע בכלל.

פשוט לא מצליחה להרגיש שום דבר שמתקרב להרגשה שהוא מביא לי.

ואולי זה הפתרון הכי גרוע שיכולתי למצוא- ואולי אמשיך לסבול מזה- אבל ככה לא אעבד אותו לעולם.

להמשיך ככה. זאת התובנה הלא כל כך מיוחדת שלי.