זה מרגיש לי רע שאני לא מצליחה להרגע.
שהסטנדרטים שלי לא יורדים בהתאם למקום , שאני מצפה אלף אחוז מאנשים שחיים שונה ממני.
כמה קל לי זה לנסות להפוך אחרים לרגועים יותר, להשתדל להוציא אותם מהכעס, מרגעי השביזות ופליטת המילים.
מזריקת צעקות ומילים לאוויר.
כמה קל לי לנסות לעצור ריבים של אחרים כי אני לא מצליחה לשמוע את הצעקות ולהמשיך בחיים.
וכשזה מגיע אליי אז אפס.
אני לא מצליחה להיות בן אדם רגוע ושליו עם כמה שאני מנסה.
פליטת המילים ופליטת הכעסים לא פוחתות אפילו לא לרגע וזה יושב עליי כמו גוש שלא מרפה שאני רק רוצה להיפטר ממנו ולא מצליחה.
בתקופה האחרונה לא קורה פה כלום חוץ מעצבים ותסכול במסווה של הכל מושלם ורק היום הבנתי את זה.
המסווה הצליח לסחוף גם אותי כי חשבתי שעברתי את התקופה הרעה,
עד שהבנתי היום שכל התקופה האחרונה כולנו מתוסכלים, מוציאים תסכול כמו קיטור.
אני מרגישה שמעט דברים מסתובבים לי בראש אבל לכל מקרה קטן יש כובד בלתי רגיל על הראש עד שזה מרגיש כל-כך הרבה דברים.
לפעמים אני מרגישה שרק בבית טוב לי ואני לא רוצה שזה יהיה ככה.
אותו מקום כל הזמן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
