נסיכה וקוץ בה

עוברים כמה ימים ואני נהיית קשוחה, נוקשה, עצבנית.

כמו בניין מכוער בברלין המזרחית. נדמה לי שאין דבר שיכול לשבור אותי. ובאמת אין.

כמו צפלין ענק בשמיים, מהסוג שמרסק עננים.

יושבת בבית, לבד. מחכה שהוא יבוא. למה מחכה? הרי אין בו צורך. אבל מחכה.

והוא מגיע. לא תמיד בזמן, לא תמיד נכון, אבל מגיע.

פתאום הצפלין נעלם והעננים נכנסים לי לעיניים, נכנסים לי לגרון.

או אולי זה המבט שלו שמגיע אלי מלמעלה, והזין שלו שמגיע עמוק

ועושה לי צמרמורות בכל הגוף בזמן שאני מנסה להרגיע את הרפלקסים שלי.

אני לא בשמיים יותר, אלא מרגישה את האדמה הלחה מגרדת לי את העור.

הכל נוגע בי, מזיז אותי, אבל שום דבר לא משנה את שיווי המשקל.

אני פורסת את עצמי, חושפת את עצמי, כדי לפנות בי כמה שיותר מקום.

והוא לוקח את כל מה שהוא צריך.