"אתם יודעים? אין לי אבא."
הייתי שותק, נותן לכולם שנייה להיות בהלם, ואז ממשיך:
"בעצם, אתם יודעים מה? יש לי אבא.
אבל הוא לא אוהב אותי.
הוא נפגש עם בנות בגיל שלי.
ולא משנה מה אני עושה, הוא לא מפסיק עם זה.
אני אגלה לכם את האמת, לרוב, בבית אני תקוע מול המחשב.
משחק משחקי מלחמה ומדמיין שאבא שלי שם. האוייב.
אני מסתכל לו עמוק בעיניים ויורה בו או דורס אותן עם טנק.
אבא, הלוואי ויכולתי לעשות זאת במציאות"
אולי הם היו מתחילים לבכות ואולי סתם בוהים ושותקים.
הייתי בוכה.
בעצם, לא הייתי בוכה.
למדתי להיות חזק לבד.
ולא להישבר כשקשה.
אז הייתי ממשיך:
"לאבא שלי, שנמאס לי לקרוא לו אבא שלי, אקרא מהיום יונתן.
כי אין לי כל קשר אליו.
יונתן נפגש עם בנות בגיל שלי, וגם עם בנות יותר קטנות. ממש ילדות.
אני מקנא. אני זה שאמור לקבל את תשומת הלב הזאת.
תמיד שנאתי אותו.
הוא הקסים אותן, והסיבה היחידה שהיו אצלנו בנות בבית, זה כשהן באו אליו.
הייתי תקוע בחדר במחשב ולא מבין איך הן באות פאקינג ליונתן ולא אלי.
פעם, במחשב, הסתכלתי כל כך עמוק בעיניי-האוייב, עד כדי כך שיכולתי לראות את אבא. את יונתן...
מסתכל עליי ובז לי. צוחק עליי.
יונתן, רבותיי, הוא פדופיל.
אני לא מתכחש לזה ונמאס לי לחשוב שזה היה סתם.
ראיתי את זה במו עיניי. על המיטה של אבא ואמא.
וזו לא הייתה אמא שלי.
זה לא אבא שלי.
זה לא אבא שלי."
הלוואי והיה לי את האומץ
בשביל אותן ילדות.
מסכנות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: