"דף חדש?" מעניין מתי תפתחי אותו

כשאני יוצאת לפארק אני 

יורדת עמוק עמוק 

במחשבות

האופניים נושאות אותי במעלה הגבעות

ואני רק יורדת יותר

ויתר עמוק

נוברת במרתף של מחשבות

לפעמים אני מוצאת שם 

ריקבון

ואז השעות חולפות בניקיונות

אבל לפעמים, כשהאופניים מגיעות

עד לפסגה הכי גבוהה

ואני עומדת בתחתית

הלא מודע

השקט אופף אותי

ואני מוצאת שלווה

עד שהאופניים מתגלגלות מטה

ואני עולה 

עולה

הנה את כמו לבנה

עומדת ברקיע מחכה

 ששוב הוא יבוא להצילך.

יושבת על ענף שבור

סדוק

לכל אורכו היפה.

האדמה לא מניבה לאנשים

עוד פירות

כי נשימת האלוהים סרה

מעליהם.

והם כולם יושבים ומתפללים

במקום לעמוד

ולבנות על ההרס

שיצרו.

אני כבר מצולקת

באלפי מקומות מוסתרים

נשכחים.

מבפנים אני יכולה להרגיש

את הגבעות הקלות

של הפצעים.

יש ימים שבהם

הדם החם זורם ומשקיע

את הגבעות 

ואז הצלקות יוצאות החוצה

ואני רואה מי אני באמת

זאת תחרות

ביני לבן הדם החם

שלי.

היה לי אוויר לנשימה

בבקשה ממך

היה.

עם מבטך אתה

מכסה על השטויות החמות

שיוצאות ממך

ונותנות לי אוויר

לשעה אחת קלה

עד שהיא תבוא

ותיקח

אותך ממני.

זה אתם בחרתם את הבכי

הבא, שיכסה על קרקורי הבטן

הרעבה של 

מיליונים.

זה אתם יצרתם את הריב הבא

בסלון של סבתא ביום שישי

עליו ועל איזה חרא

חיים.

זה הכל אתם. אתם. אתם.

ומה אפשר כבר לראות

מעבר לארפל

החשוך בשנה הבאה

שיגיע אחרי 

ההפצצה

והשקט שאחרי הדממה

החזקה?