אתה יושב מולי, רגל על רגל, מעין אלוהים קטן ומרושע שגורם לנשים סביבך
לקרקר ולאבד את שפיותן. מרגישה איך אתה חודר אותי עם כל מבט, ואני רוצה להתנגד,
להגיד לך "לא , מספיק, אני לא מוכנה" אבל אתה אטום לניסיונות שלי. תמיד
היית אטום.
יושבים בבית קפה צדדי, אין שם מלצרית, האמת - בכלל אין שם בית קפה. זה
ספסל צדדי שכזה, במרכז של דרום תל אביב החדשה.
כולן קורצות לך, ואתה משחק אותה נסיך, ומלטף לי את הירך בו זמנית.
מערבב אותה בתוך בליל העיסה שיצרת סביבך. שוכח בכלל שאתה אמור לשמור נגיעה.
הסיגריות שלך כבר נגמרו? אני שואלת, ואתה אומר שכן, אבל לא נורא, יש לך איזו ידידה
שמגניבה.
היד שלך עולה לי על הירך, ואיכשהו היא הגיעה למותניים שלי, אבל היא
ממשיכה. אני רוצה שתפסיק, בבקשה, אבל אתה לא שומע את המחשבות שלי ,מסתבר. כנראה
שבשלב כלשהו הצמדת אותי אלייך והאצבעות שלך מרפרפות לי על הגב. מתחת לחולצה. זה
כאילו אף שכבה לא עוצרת אותך.. אתה תמיד תגיע למטרה. גם אם תרמוס את הנפש של מי
שזהו מבצרה.
אנחנו עומדים ושותקים בתוך הסמטה שלנו, האפופה בעשן סמיך. הפעם היד
שלי מתחת לחולצה שלך. מצמידה את גופך אלי ושורטת אותו בציפורנים. אתה מרגיש חופשי,
תמיד הרגשת. אחרי שכולך כבר שרוט אני מגלה שאני בלי חולצה. הידיים שלך בתוך המכנסיים
שלי והשפתיים מפלסות את דרכן, אלוהים רק יודע, לאן. אין לך גבולות, אף פעם לא היו
לך.
פתאום אני מרגישה חייה, ומתחברת אלייך סופית, אנחנו גוף אחד, שלם. תמיד
תהיתי מה תהייה ההרגשה להיות שלמה.
נעלמת בתוכי. האדם שאני כל כך מתעבת ואוהבת. כנראה שהשלמתי עם הצדדים
המכוערים שבי, ואני אדם שלם עכשיו, הכי רחוק מהשלמות.
רק המכנסיים שלך נשארו בסמטה, הנחתי אותם שם כשגמרתי איתך. רוצה
להשאיר את זה לאדם הבא, שאולי יהיה צריך להוציא ממנו חלק מאדם אחר, ולהלביש לו
מכנסיים. כולם רוצים להוציא מעצמם אנשים אחרים, מחשבות של אנשים.
רק אני לקחתי אותך – והכנסתי אותך .
תוהה מה עשיתי איתך שם, למה יצרתי אותך בראשי. מעניין אילו דמויות מחיי
מרכיבות את אישיותך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
