| 6/2016
עד הזריחה
אתה יכול לשרוד עד הזריחה, בזריחה הכל יעלם, יתנדף, אך אל תדאג הכאב יחזור, כשאתה לבד, במיטה, והירח מציץ מהחלון החדר המנוכר. אל תעצום עניים, זה יכאב יותר, תביט לכאב בעניים, תסתכל עליו, הוא אתה. מלא יאוש כשהחשיכה מקיפה אותך, גופך כבול כשנשמתך ברחה ממזמן מהגוף העלוב והמכוער. אתה נחנק ומשתנק, הממות מעופף מסביבך, הרי כולם יקברו בחול ובאפר, וכולנו נשכח מפני הקרקע, אז האם עכשיו תורך? אולי, ואולי תזכה לראות את השמש עולה במזרח ואת השמיים נצבעים בצבעי השמש החמימה. אבל עד אז... עד הזריחה, המחשבות שמתרוצצות בראשך, הטירוף שנמצא בחדר הקטן האחוז שנאה עצמית ומגואל בדם. הלהב, שאתה מביט בה מידי פעם, מתבונן ובוחן, תוהה ומחשב כל צעד. אך אל תדאג אתה לא תקרב את הלהב לעורך...
| |
טמטום שלי
אז מסיבת הסיום הייתה היום... הכל היה עפוף נוסטלגיה, כל פינה שהצצתי בה ראיתי זיכרון כזה או אחר, טוב או רע. בקטע מסויים הנוסטלגיה הייתה ככ חזקה שנרגשתי שמשהו אוכל אותי מבפנים, הגעגוע, והדמעות איימו לזלוג. אני יודעת זה ככ טיפשי הרי יש צרות הרבה יותר גדולות מזה בעולם, אבל אני אתגעגע ואני מפחדת, מפחדת מהכל, מבחינה חברתית, מבחינה לימודית, והכי מפחיד זה שמבחינתי רק עכשיו סיימתי כיתה ז' ככ הרבה עבר מאז אומנם אבל אני מרגישה שהזמן חומק לי מבין הידיים כי הנה אני מסיימת כיתה ט' עוד 11 ימים... אני רק מקווה להספיק את הכל...
כשכבה (פעם ראשונה שעושים משהו ביחד מחוץ לכותלי הית הספר) שכרנו מועדון "לאפטר פארטי" זה היה אחד בדברים הכיפים ביולר שעשיתי בחיי ומהצד זה היה נראה כאילו אנחנו מגובשים בכל מצב אני אתגעגע לילדים האלה שנה הבאה...
| |
אני מתגעגעת לזה, לכתיבה היא חסרה לי, אני מרגישה כאילו חלק ממני עזב, כאילו חצי מהגוף שלי נעלם עם רעשי המקשים כשאני מקלידה אותיות שמתחברות למילים שמתחברות לנפש שלי. בזמן האחרון הרוחות סוערות וגועשות כך שאין לי זמן לכתוב, אבל כל יום שעובר כוכב אחד בי, נקודת אור אחת בתוכי הופכת לנקודת חושך. אז החלטתי לשבת ולכתוב, גם א זה אומר שמחר אני אהיה עייפה בחזרות למסיבת הסיום, גם אם זה אומר לא לישון כל הלילה זה עדיף. כי אני כבר משתגעת. אני כל הזמן חושבת או יותר נכון מציירת לי סיטואציה בה אני שוכבת בחולות שמולי הים ומעליי כוכבים מרשימים, כלומר אני מחכה לימי קיץ חמים, מחכה לחופש שלי. ככל שעוברות השנים אני יותר ויותר מבינה עליי שאני לא טיפוס של מסגרת וכנראה גם בחיים לא אהיה, ובגלל זה קשה לי לדמיין אותי מתכופפת לחיים עבודה, בעל, ילדים... אני רואה אותי מטיילת ברחבי העולם, חוקרת כל פינה ופינה, להכיר כל תרבות עתיקה שנעלמת מהעולם, להכיר את עצמי, לחקור את עצמי, ואת נפלאות העולם למצוא את הפינה השקטה באיזה חוף ים נטוש בקוסטה ריקה, ללמוד שפות ולהכיר אנשים. אני רואה אותי חופשייה בעולם הגדול... זה מה שאני רוצה, זאת התשוקה שלי (לפחות כרגע) וזה גם מה שיהפוך אותי למאושרת ויסיים את המרדף האנסופי והמייגע שלי אחר האושר.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: