somewhere only I know

אז מסיבת הסיום הייתה היום... הכל היה עפוף נוסטלגיה, כל פינה שהצצתי בה ראיתי זיכרון כזה או אחר, טוב או רע. בקטע מסויים הנוסטלגיה הייתה ככ חזקה שנרגשתי שמשהו אוכל אותי מבפנים, הגעגוע, והדמעות איימו לזלוג. אני יודעת זה ככ טיפשי הרי יש צרות הרבה יותר גדולות מזה בעולם, אבל אני אתגעגע ואני מפחדת, מפחדת מהכל, מבחינה חברתית, מבחינה לימודית, והכי מפחיד זה שמבחינתי רק עכשיו סיימתי כיתה ז' ככ הרבה עבר מאז אומנם אבל אני מרגישה שהזמן חומק לי מבין הידיים כי הנה אני מסיימת כיתה ט' עוד 11 ימים... אני רק מקווה להספיק את הכל...

כשכבה (פעם ראשונה שעושים משהו ביחד מחוץ לכותלי הית הספר) שכרנו מועדון "לאפטר פארטי" זה היה אחד בדברים הכיפים ביולר שעשיתי בחיי ומהצד זה היה נראה כאילו אנחנו מגובשים בכל מצב אני אתגעגע לילדים האלה שנה הבאה...