somewhere only I know

אני אוהבת לכתוב שירים. זהו אני לא יכולה לברוח מעצמי יותר. אני חייבת לכתוב, ללא הכתיבה אני פשוט אשתגע. אפילו שהיא מכאיבה זה נעים. מן כאב מתוק שכזה. היא מעניקה לי את תחושת השיחרור עם תחושת ההתמודדות עם האמת הכואבת. לאחרונה,לאחר שהבנתי שאני ללא כתיבה אשאר סתם עוד פסיכית ללא סיבה לחיים, אני כותבת ממש הרבה. ואני נהנת מזה. הבנתי שכשאני לא כותבת אז אני בדיכאון תמידי,וכשאני כותבת אז אולי אני לא מאושרת או אפילו שמחה אבל אני בערך בסדר. כשאני כותבת אני לא שחור ולא לבן אני אפור. שזה גם משהו,סוג של התקדמות. 

ביום חמישי הזה יש תעודות סיום מחציתת סביר להניח שהתעודה גרועה. השנה לא היה לי את הכוח להשקיע. 

היום הספקתי לריב עם פרחות והרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שאמרתי את מה שאני חושבת. כי פשוט זאת אני אני לא מסוגלת להסתיר את מחשבותיי. אני חייבת שקולי יישמע. 

נ.ב אתמול בערב יצאתי עם אמא שלי ואח שלי לסרט שאני חייבת להודות שהיה  ממש מצחיק.