אני פשןט לא יכולה יותר אני משתגעת. הגעתי למצב של עצבים כאלה שמזמן לא הייתי ככה. אני לא רוצה להיות ככה. הכל סוגר עליי ואני נשברת למליון חתיכות אגואיסטיות שאינן מכירות אחת את השניה. אני רוצה לצרוח. אני רוצה להעלם. אני רוצה להתעלם ולהמשיך הלאה, אבל לא לצערי יש לי אגו נפוח ותחושה מזוויעה שאינה עוזבת אותי עם אני משחררת. כל יום ויום שעובר הבדידות מתחזקת והרעיון של לעבור לפנמייה מצמיח שורשים במוחי. אני מבינה שלברוח מהבעיות שלי לא יפתור לי אותם אבל זה ירחיק אותם ויקנה לי לזמן אולי מוגבל אבל בכל זאת שקט נפשי. מושג שאני כבר לא זוכרת איך הוא מרגיש.
אולי זה ישמע מוזר אבל יש עוד משהו שמטריד אותי שלא קשור אלי אלא יותר לחברה. היא מוליכה את עצמה שולל לאנשים לא נורמליים. אני אפילו לא יודעת למה לי אכפת כי כולן רואות את זה כולן יודעות על זה כולן מרכלות על זה. אבל אף אחת לא ניסתה לעזור לה, להציל אותה. אני ניסיתי לדבר איתה בכל דרך אפשרית בשביל לגרום לה להבין אבל היא מתעצבנת ופורצת בבכי. אני אפילו לא יודעת למה אכפת לי עם לעצמה לא אכפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: