קוראים לה לונה. כמו הירח.
עינייה זוהרות בחושך המכסה את העיר,
שהופיע לאיטו כשמיכה רכה לאחר היום המנוכר
עם אותם אנשים צמאי דם המתהלכים ברחובות
עם אותו חום יוקד שורף מבפנים,
כאילו מתיך איברים.
קוראים לה לונה.
היא חולמת על היום בו תרגיש, באמת
משהו חוץ מכלום גדול ואפל
החדר חשוך עכשיו, היא מתאחדת עם הלילה
הירח מבצבץ מהחלון, קורא לה להצטרף אליו
ביום הזה אביט אל הירח ואחשוב 'זה הירח שלי'
והוא יקרוץ אליי עם העיניים שלא קיימות. ואז אדע
לונה למעלה גבוה גבוה
בטח מרחפת על איזה ענן.